טיילתי בעיר הקטנה, חיפשתי מעין שלווה וקצת שקט לאחר הסערה
שזעזעה את העיר. נכנסתי לשוק הקטן לחפש מציאה טובה במחיר זול.
היא נעמדה שם לבושה בצניעותה שלה, אוספת את התפוחים לפי היופי
והגודל שלהם כאילו חשקה בהם כל אותה עת לפני שהגיעה לשוק.
היא לא הסתכלה על המוכר, היא לא הסתכלה על אף אחד כי אסור היה
לה, היא רק הסתכלה על התפוחים ומשסיימה לבחור את התפוחים הגישה
למוכר לשקילה, שילמה והלכה לה.
כל אותו זמן שהבטתי בה, משהו משך אותי אליה כאילו הייתה מגנט,
ויתרתי על חיפוש המציאה, ויתרתי על הוואי השוק שמציג כמעט את
כל התרבויות השונות של הישראלי המצוי והלכתי אחריה.
אני הולך אחריה, עוקב אחרי התנועות שלה, משתדל לא למצמץ
בעיניי, לאותה שנייה שאולי תעיף מבט לאחור ותבין שיש מישהו
שעוקב אחריה.
עם כל הצניעות שלה, לקח לי זמן להבין שהיא מסוג הבחורות
ששומרות "מצוות" כמו שנאמר, לא נראה לי שאני יכול להתמודד עם
זה אבל רגליי מושכות אותי ללכת אחריה ולא להסתובב לאחור לחזור
אל השוק.
לפתע נעצרה ליד חנות שמלות, מסתכלת בחלון הראווה, רואה אותי
נשען על עמוד מעשן סיגריה, לא סתם היא עצרה משהו גילה אותי,
היא הסתכלה עליי דרך החלון המבריק והסתובבה אליי.
"אני מכירה אותך?" שאלה. השבתי: "לא". "אז למה אתה עוקב
אחריי?" לא ידעתי להשיב לשאלתה, היא ביקשה שאפסיק לעקוב אחריה,
לא רציתי להציק, עצרתי מבעדי להמשיך בעסק הזה שאולי לא ייגמר
טוב.
אמרתי להתראות והסתובבתי לעבר השוק לחפש את אותה מציאה. בעודי
מטייל , ראשי לא מפסיק לחשוב עליה, על יופייה המיוחד, על
צניעותה שהסתירה נפש מיוחדת. כזאת מיוחדת היא הייתה.
למחרת ירדתי לבית הקפה השכונתי לשתות את הקפה של הצהריים ושוב
היא עברה ברחוב, הלכה לעבר השוק עם סל בידה.
הפעם נפשי וראשי החליטו לא לוותר לה, "לרדוף" אותה הייתה הדרך
שאולי היא תסכים לבלות איתי לפחות שעה אחת שאוכל להכיר אותה
קצת.
ניגשתי אליה במפתיע, זורק לה משפט "העגבניות הטובות נמצאות
בפנים אצל המוכר," הסתובבה ואמרה " שוב פעם אתה," הסמקתי במקצת
יחד עם הבעת התרגשות שהיא דיברה בנועם ולא בטון תוקפני.
היא ביקשה מהמוכר להיכנס לבפנים של הבסטה, לבחור מבפנים
עגבניות, הוא הסכים, חיכיתי בחוץ עד שתצא.
כשיצאה ביקשתי ממנה לשבת איתי בבית הקפה על כוס קפה לשיחה, היא
לא התלהבה מהרעיון אבל בסוף הסכימה.
ישבנו בבית הקפה, שותים קפה, שאלתי לשמה, תהילה השיבה, הלב שלי
למשמע השם התחיל לפעום בחוזקה מרוב התרגשות.
היא מביטה בי ואני מביט בה, מבטים עמוקים כאלה שדורשים נשיקה
רכה שבסופה עפים לעננים מרוב הלהט והתשוקה. הבועה התנפצה ואמרה
"אני צריכה ללכת נדבר".
עבר יום, עברו יומיים והיא לא מופיעה בפאתי השוק, אני שואל את
עצמי היכן נעלמה, הירקות היפים עומדים כמו חיילים במסדר,
המוכרים צועקים בשקט, כאילו כולם מצפים לבואה אבל היא לא באה.
חיפשתי אותה ברחבי העיר, לפתע היא הופיעה בפינה קטנה, באותה
פינה שכן לו משכן התפילה של העיר.
היא עומדת בעזרת הנשים עם ספר בידה, מתפללת לאלוהיה, מבקשת
מחילה, מבקשת רפואה, מבקשת זוגיות. לפתע מרימה את ראשה מסיטה
את עיניה לכיווני ורואה אותי מתבונן בה, כאילו מחכה שתצא מבית
הכנסת שנוכל להחליף מילה.
תפילת המנחה הסתיימה, היא יוצאת מבית הכנסת, והולכת לכיוון
שלי, עוצרת, מתבוננת בי במבט חודר ואומרת לי "התפללתי לזוגיות
בחיי," "תפילתי נשמעה ואתה מופיע לפני בית הכנסת," "יש אמונה"
היא סיימה.
לא יכולתי להגיד לה שאני כופר קטן, מפחד שהיא תלך ותעזוב ,
רציתי להמשיך במה שלא היה נראה כקשר אבל רציתי יותר מכל אותה.
קבענו להיפגש בגן הקטן, על הספסל שמביט לשמיים, היא הגיעה,
חיכתה שאבוא, הגעתי, מתבונן בה כאילו הייתה משהו קורן, היא
ישבה על הספסל לבושה בשמלה לבנה, מרגיעה כזאת היא הייתה.
ישבנו ודיברנו על החיים, כיצד חלפו, על איך שהיא גדלה בבית
חרדי, איך שאני חילוני למהדרין וכמה ראינו אחד בעיניים של השני
שאנחנו רוצים את הקשר הזה למרות הכל . הדבר שמצריך מכל אחד
מאיתנו הקרבה גדולה לשם הקשר הזה.
הערב הסתיים בנשיקה רכה, אני מאושר, מת לרחף לעננים, מרוב
אושר, היא הרגישה כאילו קיימה יחסי עולם.
חולף לו הזמן, אני ותהילה נמצאים במערכת יחסים, ההקרבות
מתחילות לרוץ, הפסקתי לצאת בערבי שישי לבר עם חברים, היא
הפסיקה לקרוא בבית שלה את הספר שהייתה לוקחת מהספרייה לפני
השבת.
יום אחד לפני שהלכתי להיפגש עם תהילה, ישבתי וחשבתי לעצמי כמה
חיי השתנו וכמה אני מרוחק מהכל. את אימא שלי לא ביקרתי כבר
הרבה זמן, את אבא שלי אין טעם להזכיר וחבריי, חבריי המשיכו
במקצת אחריי.
אני יודע שאני נמצא בצומת גדולה, שתוביל אותי לכל מיני דרכים
שאני עדיין לא יודע אם אני רוצה ללכת בהן.
נפגשנו, הייתה הרגשה מוזרה באוויר, היא לא התרגשה יותר מדי,
אני לחוץ מתמיד כאילו מאיימים עליי בגזר דין נוקב.
לפתע היא פרצה בבכי, לא מספיק שאני לחוץ, אני צריך לדעת איך
אני מתמודד עם כל זה עכשיו לך תחפש ישועה בעננים.
חיפשתי סיבה לבכי, היא סיפרה לי שאבא שלה עלה עלינו, מה שנקרא,
הוא לא אוהב את הרעיון, והוא דחק אותה לפינה, דרש ממנה להפסיק
את הקשר הזה אם לא תעשה זאת יגרש אותה מהבית ויגרום להיות
בודדה עם עצמה.
היא מתוך כל הפחדים עזבה אותי לבד בגן, יתום מצניעות שהסתירה
נפש, מיופי מיוחד שסחף אותי לחושים חדשים בחיי.
ההקרבה הגדולה שלי למען תהילה, הלב שלי, נשבר לרסיסים שפזורים
אי שם בפרקים התנ"כיים של החיים.