אותו הבוקר התחיל בכאב ראש נוראי. הפעם, אני כבר באמת לא מבין
איך זה קרה לי. הלא, החלטתי שאני לא שותה יותר מדי. ואז אתמול
בערב, אני מגיע לשם, יעל מופיעה עם המיני השחור שקניתי לה בשוק
הפשפשים, לכבוד יום הולדתה ה 16. אני לא מאמין שבגיל 20 הדבר
הזה עדיין נראה עלייה, כאילו נולדה איתו להשכיב את כל הגברים.

בקיצור, יעל נמרחת, וכבר הבטחתי לי ולה שזה נגמר וששוב לא יהיה
שום דבר. אז כדי להתקרב, היא מוזגת לי ולה כוס בירה ואומרת:
"לזכר ימים יפים, לעתיד יפה עוד יותר". אני, גבר, לה אני לא
יכול לסרב, והבירה ממשיכה לזרום אל תוך הלוע והלאה במשך השעות
הקרובות.

עכשיו בוקר ולא זוכר כלום חוץ מהכוס הראשונה. איפה לעזאזל
תתעורר יעל הבוקר ? אז בגלל שאוגוסט ובחוץ באמצע היום, כרגיל,
שמש. אני יורד לחוף ומאיזו סיבה לא ברורה מתחיל לחפור. אני
חופר כבר יותר משעה, בשלבים די מתקדמים של הבריכה שתכננתי
לחפור כבר כל כך הרבה זמן. כמו תמיד מתייאש ומטפס אל מחוץ
לבור. מבחוץ כשאני מסתכל אל תוך הבור העצום שזה עתה כריתי אני
רואה בבואה של אישה ממש יפה והיא מביטה בדיוק לאותה נקודה אליה
אני מביט. מי אם לא יעל.

אני קופץ חזרה לבור וממשיך לחפור. אני חופר, חופר, חופר וחופר.
פתאום אני קולט, שאני כבר לא יכול לצאת מהבור. אז תגידו,
"תחפור את דרכך החוצה" או "תחפור לעצמך מדרגות אל מחוץ לבור או
משהו". אבל לא. לא נותר בי עוד כח להמשיך לחפור. ומלבד זאת,
בבור כל כך קריר ונעים ובחוץ עד כמה שזכור לי, אוגוסט, שמש...
חם !

אני מתיישב בתוך השלולית הצוננת ונרדם. חלומות על ילדים קטנים
הרצים על החול הלח וקופצים מעל לבור שלי, אף ילד לא נופל
פנימה. אני מודה לאל שאף רגל או אצבע של ילד קט לא השתלבה לי
בטעות בין העיניים. עד שלפתע, משום מקום ובלי כל תירוץ המתקבל
על הדעת, עיני נפקחות.

כעת אני משוטט בבהלה לא מובנת בסמטאות עיר אפלה, שנראית לי
כעירי. אך אווירת פאניקה ומהומה מטשטשת את הנופים המוכרים
והאהובים. אימהות, אוחזות בכח בידיהן הרכות והמיוזעות של
פעוטיהן האהובים, רצות בבהלה אל תעלות האוורור והניקוז
העירוניות. אבות, ונערים צעירים, אצים אל מחוץ למחסני נשק
וסליקים טחובים, אוחזים בנשק אוטומטי קל וכבד כאחד. זיק שנאה
בעיניהם. כמיהה לדם של אותו ארור שהמית אסון זה על עירנו. רחש
עז של טפטוף דמעות האמהות. זעקתו של אותו עולל מבועת שטרם גילה
מהי אהבה, טרם טעם טעמה של חירות או במבה, מפריעה את שלוותי
(איזו שלווה בדיוק).

למרות האווירה הפחות רגועה ששררה באותו היום בעירי ועטפה את
העובר הממוצע בה מכל כיוון, המשכתי ללכת כאילו לא קרה דבר. אני
צועד ברחוב 17 לכיוון ביתי הדל, אותו אני אוהב כל כך. "עצור
רגע !" נשמע קול מוכר. לא יכול להיות, מה יעל עושה גם בשלב
הזוי זה של הסיפור, ובכלל מתי תצא כבר מחיי.

"אני הולך הביתה ולא איכפת לי ש... - יעל ! נפצעת ! יש לך
שריטה קטנה באצבע הקטנה של היד ! יעל את בסדר ? תרגעי, תנשמי
עמוק, אני אטפל בזה. מי עולל לך דבר איום כל כך ?!" נתקפתי
במין תחושת אמהות/אבהות לא ממש מובנת. "אני בסדר !" רטנה יעל.
"מה קרה לך אתה ?!" שאלה בקור. "מדוע אינך נרתם למאמץ המלחמתי
נגד האיום מכל ?" הקשתה. "פציפיזם טהור !" השבתי בגאווה. "אז,
אתה בדרך הביתה ?".

"בדרך הביתה" השבתי בחיוב. המשכנו צועדים יחדיו לעבר ביתי,
מתעלמים בהפגנתיות יחסית מכל המתרחש סביב. מהדם הניתז לכל עבר,
מהגפיים הפזורות בסמטאות, מצווחות הכאב והזעם של הגברים
העירוניים, שאולי הפעם התעצבנו "קצת" יותר מדי. לא הגבנו גם
שראינו פעוט כבן שלוש, ארבע, אולי חמש שנים, הפעוט הקט הזה היה
עומד ובידו האחת אקדח ובאחרת חרב סמוראים שהשד יודע מאיפה
קורצה. והוא זועק אל השמיים: "אני תוצר הלוואי של החוצפה
המוגזמת שלך, הראה את פניך בפעם האחרונה, מנוול !!!"

תחילה חששתי כי הפעוט עומד לירות בי. אך אז ראיתי אותו. נוסע
על אופניים צ'כיות ישנות. הוא עצר על סף ביתי, ירד מאופניו
וניגש לדלת. דפיקה רגילה על דלת ביתי... חרב סמוראים, הפסיקה
את הרצף הנורא של הפעולות אותן ביצע הזר. החרב פילחה את ראשו
של הזר שלפני רגע הקיש על דלתי. צווחת ניצחון, בכי של שחקני
כדורסל שלקחו את גביע אירופה לאלופות אחרי עשרים שנות בצורת.
ואז, דממה !

ניגשתי בהססנות למפתן ביתי. לקחתי את החצי הטוב של הראש של
אותו הזר, שמתי בו מעט אדמה ועציץ קטן, שכבר שנים חיפשתי כלי
הולם לגידולו. בעודי מפשפש בכיסי המנוח שדמו מלכלך את שטיח
הכניסה לביתי. נתקלה עיני השמאלית באצבעה של יעל (לא פיזית כי
זה יכול לעוור, או סתם להיות לא נעים). אצבעה מורה על מעטפה
המונחת עדיין בידו של הזר. פתחתי את המעטפה, מייד הבנתי, שהכל
בעצם, הכל אותו הדוור.

כמו גיבור קלאסי, נשקתי לאהובתי יעל, שזה עתה זכתה בתואר
אהובה. הודיתי לאותו פעוט שנקם את דם אביו והציל את עירנו היפה
ואת ביתי הקט בפרט. אימצתי את הפעוט ובניתי לו מלונה קטנה
בחצר.

למי שחסר החיבור בסיפור של הסוף להתחלה, האמצע להמשך ובכלל חסר
חיבור למציאות... תדעו שכנראה גם לי.