אי שם,
כניראה יש מקום טוב יותר, יפה יותר.
מעבר לאוקיינוסים רחוקים ומיליוני הרים מושלגים ונטיפי קרח.
כל כך הרמוני,
כמו אריה שקטה, כמו ריקוד.
יש חיים אחרי הגשם, אחרי לילה תמיד חוזר אור היום.
אי שם,
כנראה שיהיה מקום בשבילי.
אם אחכה לו בסבלנות, אזכה לראותו יום אחד...

יש לי חלום.
אני מביטה על עצמי ואני רואה אישה, רמה, נשית, אמיתית.
אף פעם לא הרגשתי נשית, תמיד חשתי מגושמת.
הרבה זמן לא האמנתי ששוב אזכה לחלום חלומות.
לא, לא על העתיד
על משאלות לב.

אנשים הם סוג של נחמה מוזרה
מה בעצם יש בהם?
לפעמים אני חושבת שלא יהיה כזה נורא אם גל גדול יבוא וישטוף את
כל הציביליזציה.
ולפעמים אני נפעמת, איך גם באיש הקטן ביותר, נימצא לו ניצנוץ
קטן.
לכל אדם אור שונה.
אך ברגע שהוא כבה, לא נותר ממנו דבר, הוא נמחק לנצח נצחים.

אי שם,
חבואים מיליארדי זיכרונות, שמות, ניצוצות.
כנראה שעולם לא אדע את התשובות לשאלותיי
לכל השאלות החשובות באמת, אין פיתרון.
גם אני רק סימן שאלה אחרי הכל,
ואיני חשובה מאף אדם אחר, אז איפה הפיתרון שלי?