את כמו ילדה קטנה, מתלהבת מכל שטות.
אולי אני אפילו מקנאה בך,
ביכולות האלו שלך להתלהב מכל דבר כל פעם מחדש כאילו הייתה הפעם
הראשונה שזה קרה לך.
לפעמים,
כשאת נכנסת לעולם שלך ומסתגרת,
אפילו אז אני גם קצת מקנאה בך,
ביכולת הזאת שלך להסתדר עם עצמך, ולהיות שלמה עם עצמך ברמות
שבאותו הרגע את פשוט לא זקוקה לשום דבר אחר,
אפילו לא לי.
וגם כשאת עצובה,
ומשהו בעיניים שלך מת,
גם אז את לא זקוקה לי,
גם אז את יכולה להסתדר לבד.
אני מקנאה בך שבבן אדם אחד קטן יש גם את היכולת להסתדר כל כך
עם עצמו ומצד שני להפוך את עצמו כל כך תלותי עד שהוא ממצה את
הרגש וחוזר לעצמו.
ואת נהנית מזה.
הרי את נהנית מהכל.
נהנית מהעצב, מהשמחה, מהרחמים העצמיים ואפילו נהנית מזה
שפוגעים בך, כי זה מאתגר אותך כל פעם מחדש ונותן לך לגלות
כוחות חדשים וגדולים שקיימים בך שבכלל לא ידעת שיש לך,
ויש לך הרבה.
את סולחת ושוכחת כאילו כלום לא קרה, ויש לך רק את היום וזהו.
וכשאת בוכה,
מתיישבת לך שם בפינה הקטנה שלך איפה שהכי נח לך להיות עצמך,
נשענת על הדלת ומתכרבלת כמו ילדה קטנה, לא מפסיקה עד שהוצאת את
כל התסכולים שלך ונרגעת...
מקנאה בך שאת שלמה עם החוסר מושלמות שלך ויודעת שזה קיים
בכולנו,
אבל מה שמבדיל אותך מאחרים זה שאת מקבלת את הדברים שאי אפשר
לשנות ולא תנוחי עד שתשני את מה שכן אפשר.
את זורמת ונהנית...
אז אני מקנאה בך, ואני גם אוהבת אותך, ולפעמים אני גם רוצה
להיות את.
ולפעמים,
אני רק רוצה שתעלמי...