מנגינת טיפות הגשם הפוגעות בחלון גרמו לניצוצות האש הקופצים מן
האח הבוער בפינת החדר להראות כרוקדים. כרוקדים את הריקוד
האחרון שלהם, הם נעו וריחפו בחדר כאילו מחפשים אחרי הניצוץ
האבוד שהיה שם עם תחילת החורף, הם ידעו שהם הולכים להיגמר,
בידיוק כמו החורף שלה.

והיא, הנערה שחומת הפנים, בעלת השיער הכהה כמו פחם המדורה
הדולקת בחדרה כל ערב, למראה טיפות הגשם שזלגו על החלון וכאילו
ניסו להתחבר לדמעות שבעינייה הבוערות מרגשות, רגשות שאפילו היא
לא עצמה לא יכלה להסביר, היא היתה שמחה ועצובה בו זמנית,
עינייה, שהיו החלון לנפשה הבודדה למרות שהיא עצמה, הנערה, לא
היתה בודדה כלל, לפחות למסתכלים מהצד.
היא היתה מוקפת תמיד באנשים, אבל רק בפעמים אחדות היא באמת
הרגישה שייכת אליהם. רבות היו הפעמים שהיא היתה מתנתקת לרגעים
מהחברה ומנסה למצוא מקום משלה ביוקום האינסופי הזה ולהבין את
מהות שהותה דווקא שם ולא במקום מרוחק יותר, מקום קרוב יותר
לגשם ולאש שלה.

הגשם והאש היו הדברים שהיא אהבה יותר מכל, החורף היה הדבר
היחיד שבאמת גרם לה להרגיש שייכת, היא הרגישה כאחת מהם,
מהטיפות הנופלות מהשמיים ונעלמות בלי זכר אחרי התנגשות רגעית
עם הקרקע, וניצוצות האש המרקדות בחדרה הסגור, כאילו עדיין
מחפשות אחרי הניצוץ האבוד שיוביל אותם בחזרה אל האש הבוערת -
האש שלא בהכרח היתה קיימת באח הבוער, האש האמיתית היתה קיימת
בנישמתה ונשקפת רק לאדם מסויים דרך העיניים שלה.
"אדם מסויים" - ככה היא היתה קוראת לו, היא לא אהבה להגדיר
אותו בשם וגם לא היתה מבינה את האנשים מסביבה שהיו מדביקים לו
תויות היכר כאילו הוא איזה מוצר שצריך לפרסם דרך שם או כינויי
מיוחד ומושך.
בתוכה, היא הרגישה שהוא שלה, למרות שמבחוץ הוא אף פעם לא היה
שלה (בעבר... הוא היה שלה. למספר רגעים), וגם בפגישות איתו
למרות שידעה שהוא לא שייך לה, הפגישה, הרגעים האחדים של שיחה
והבנה איתו, גרמו לה לחוש למספר רגעים שהוא היה רק שלה, וכמו
תמיד הפרידה ממנו היתה מהירה.
ואם למחרת היתה פוגשת אותו ליד אנשים, היא היתה מתנהגת כניצוץ
מן האח, מרחפת ומחפשת את מקומה בחברה הזו.

הגשם האחרון מתחיל לנגן שוב. היא ממהרת הביתה כדי לזכות במופע
האחרון שלו, וטיפות הגשם כאילו מחכות שהיא תישב על מיטתה באמצע
החדר, ותדליק את האח ורק כאשר היא מוכנה. הן כאילו מבינות זאת
ומתחילות לנגן על חלון חדרה, וקוראות לניצוצות האח לרקוד את
הריקוד האחרון בשבילה. וגם הם, הניצוצות יודעים שזהו הריקוד
האחרון שלהם והם מחפשים בכל כוחם ומוצאים בפינת החדר ממש בפינת
התיקרה את הניצוץ האבוד שהיה שם עם תחילת החורף הזה. הוא לוקח
אותם אחריו בחזרה לאש הבוערת במדורה ומחכה לתחילת החורף הבא,
ולריקוד החורף הראשון שלהם.