ואם,
נשיל מעלינו אבק עוולת השנים
ננסה להיחלץ מקרעי הזכרונות הישנים,
מתלות באיש, מקום או זהות
מסתתרים מאחורי חומות של יאוש.
איך אוותר על מה שאינני מכיר,
אותם כבלים בלתי נראים של אסיר ,
ואני עודני עיוור לצללים,
חירש לקולות הלוחשים
מתוך עצמך, הם רוחשים,
מתוך עצמך, הם גועשים,
להגשים,
אני בז למלים גבוהות כשהן נאמרות מרוקנות מתוכן,
זה מרוקן ממחשבה אמיתית.
הכל ימשיך להסתובב,
המעגל לא ייפרץ
מתוך עצמך ,
כמה קשה זה להאמין.

אז מה מחזיק אותך פה ילד?
לרקוד, לרקוד, ולעוף
איך תדע שלא עפת רחוק מדי?
הרי אתה ילד,
ואם לא תמצא את הדרך חזרה?
אתה צריך לחזור הביתה,
איזו מן הרפתקאה אתה מבקש לעצמך?
אני לא הייתי מעיז לו הייתי שם במקומך,
למה שלא תחזור?
הרחקת לכת ילד, הרחקת לכת
אתה רוצה לגעת בכוכבים?
זאת תמימות, אני אומר לך
איך אתה מרשה לעצמך להעיז?
תחזור לכאן, אתה אמור כבר להיות גבר,
מה תמצא שם שכל כך מיוחד?
אין דמיון בעולם שלנו,שמע לי (אני יודע)
(בגבולות של עולם כל כך מוגדר ולא ברור בו זמנית, היקום הנכסף
של הדמיון חי דרך הלא מוחשי. בין הקירות ובאויר ובמה שבין
אנשים ובמה שלא.
שם הוא,
בין זה לזה ובתוך האין אתה רוצה לרקוד רקוד שלא קיים. אז מה
בטוח וכל כך נכון עכשיו?
מהו בכלל אדם?)

במגבלת הזמן הרשיתי לעצמי לכתוב.
הנחתי ליד להביע רגשות שהפה סירב לומר,
אילו אי פעם הייתי מתפעל ממשהו בי אולי הייתי מניח לדברים,
אבל אני מניח שפשוט לא יכולתי להרפות.
האם מישהו באמת יכול להנחות אותי, כולל אני,
בכאוס של נפשות סבוכות ומשולבות זו בזו עד לבלי היכר
של לכאן ולכאן,
והרי כל נפש היא כמו פתית שלג. צורה ואופי ייחודיים משלה.
לבי פועם ביתר שאת,
אני רוצה לחיות, לחיות אני רוצה!
האם מישהו באמת יכול להגדיר 'נכון' באופן מוחלט, איך אפשר
כל-כך הרבה מקרים והסתברויות וגורמים,
נפש אחת לא תוכל להבין,
אף מחשב לא יוכל לחשב,
אני אעדיף לזנוח הכל
לפני שאתן בידי עצמי את מושכות חצי הגורל שוב.
ומי יערוב לי שעתה אני אכן עומד איתן
וצומח, הו כמה לא מוסבר זה, לגדול בנפש ולא רק בגיל.
אחיזה והשמטות,
לעולם ועד אהיה לא שלם.
הנינוחות המנחמת של החיפוש,
בטחון בלא מובן,
הגיון בלא מוסבר ובבלתי אפשרי.
לנצח יסתובב מעגל החיים,
ועוד לא התעוררנו באמת.