באותו ערב חזרתי משיעור באגרוף תאילנדי. כששואלים אותי, אני
מספר שזו סוג של אומנות לחימה, אבל בעצם מדובר בחבורת צעירים
מוטרפים שמתכנסים במתנ"ס ישן בשעות הערב ומכים אחד את השני עד
זוב דם. מדי פעם עוצר המאמן את הקרב ומסביר כיצד לפגוע עם החלק
הקשה של העצם ברגל, ישר בפרצוף של היריב - במקום לבזבז אנרגיה
מיותרת. און אנד אוף יש לי איזה שלוש שנים במתנ"ס הזה, וכיום
אני נחשב שם אחד הטובים. המאמן שלי אומר שבגלל שהייתי ילד פחדן
ומוכה בבית הספר, אני משתמש בזעם שלי לפרק את הצורה למי שנלחם
בי, ובאמת למדתי להינות מהמעמד שיצרתי לעצמי שם ותמיד אחרי
השיעור אני מכנס את כל הילדים סביבי ומספר להם כל מיני סיפורי
גבורה על עצמי, וכשמתחילים קרבות של אגרוף תיאלנדי, אפילו עם
אלו שבאמת מרביצים חזק, הם חוטפים ממני מכות רצח לא כי אני חזק
אלא בגלל כל הסיפורים שאני מספר להם על עצמי.

בדרך הביתה מהמתנ"ס, בגלל שאני גר ליד הים - החלטתי לקצר דרך
גן העצמאות. ירח מלא האיר את הסירות במרינה ואפשר היה לנשום
אוויר קריר של ערב. לבוש בבגדי האיגרוף הרגשתי כל-יכול למרות
שידעתי שבגן הזה מסתובבים כל מיני ערבים והומואים מסריחים
שמנסים להתחיל איתך כשאתה עובר, אבל כשרואים אותך מחזיק כפפות,
נזהרים להתעסק איתך, אז לא ממש פחדתי רק נזהרתי והשתדלתי ללכת
איפה שמואר, ובערך באמצע הגן שמעתי פתאום יללות, בעצם לא יללות
אלא יותר כמו בכי חלוש של אישה, ומהסקרנות התקרבתי לאנדרטה
גדולה שמוצבת במרכז הגן והבחנתי בשלושה גברים מפחידים שמושכים
תיק מזקנה שנראתה קצת כמו סבתא שלי, מפוחדת נורא, שצעקה
בפולנית או באידיש, וכשהאיר לה הירח על היד השמאלית ראיתי מספר
שואה ירוק, ולפתע הבחינה בי - למרות שהיתה מוסתרת מאחורי שלושת
הרי האדם האלו, וצרחה לעברי, אבל אני פתאום קפאתי וכל הביטחון
שהיה לי לפני רגע מהאגרוף נעלם כי אף פעם לא ראיתי דבר כזה
קורה במציאות, רק בסרטים, ושוב לא הרגשתי כמו במכון לפני קרב
כשאני קופץ באגרסיביות מצד לצד לעשות רושם אלא רעדו לי הרגליים
כמו ברמאללה לפני שהיינו יוצאים לסיור.
עמוק בפנים ידעתי שאם זאת הייתה סבתא שלי בטוח שלא הייתי חושב
פעמיים אבל את הזקנה הזאת בכלל לא הכרתי וגם חשבתי מה פתאום
המטומטמת הזו הולכת לבד בחושך בגן העצמאות ומחזיקה תיק כזה
גדול, ואולי בעצם מגיע לה לחטוף על הטמטום שלה שתלמד להסתובב
איפה שמואר, ושאישה בגילה, שעברה כל כך הרבה דברים בחיים בטח
תצליח לשרוד גם בלי העזרה שלי, ולמה שאתערב בשבילה ואחטוף מכות
רצח, כי הרי עלי לא ירחמו וממנה אולי ייקחו קצת כסף אבל בי
ינעצו איזה דוקרן כשכל החיים עוד לפני, דווקא כשאני כזה צעיר
וספורטיבי, ושוב לא נראתה לי כמו סבתא שלי שהיתה גבוהה ויפה עם
עיניים כחולות ושיער בלונדיני ואף סולד אלא היו לה עיניים
שחורות ושיער דליל ואפילו התחילו לה קרחות והיא נראתה לי ענייה
ולבשה בגדים מגעילים והיה לה אף ארוך ובולט כמו התמונות של
היהודים במחנות, ובאותה מידה הרי יכולתי לעבור ברחוב אחר או
אפילו בשביל אחר בגן וממילא לא הייתי שומע את הצרחות שלה,
ואיגרוף תילאנדי אפקטיבי רק אחרי הרבה שנים של אימון ולי אומנם
היו שלוש שנים של וותק אבל הרבה מהם זה חופשות וחגים, ושם כולם
מפחדים ממני לא כי אני מרביץ חזק אלא בגלל כל הסיפורים שאני
מספר לאנשים שאני לא מכיר כדי שיכנסו איתי לקרב מעמדת נחיתות,
אז נסוגתי לאט לאט לאחור והתכוונתי לברוח אבל הזקנה התחילה
לצרוח ולהתחנן שאבוא להושיע אותה ושוב לא ידעתי מה לעשות כי
תמיד תיעבתי אנשים שפוגעים במבוגרים ואפילו פעם בתיכון התנדבתי
לשבת בבית אבות עם כל מיני זקנים מסריחים מחרא וסיפרתי להם
סיפורים כדי שלא יהיה להם משעמם, ופתאום הזקנה הזאת הזכירה לי
קצת את הזקנה שהייתי יושב איתה בבית האבות, שסיפרה לי איך
הנאצים רצחו לה את כל המשפחה וכשבאו לקחת אותה שני קצינים
גרמניים, השכן הפולני שלה פיתה את שניהם בעורמה לרפת של הפרות
להראות להם איפה שהיא מסתתרת ואז שחט את שניהם בידי חקלאי
אדירות וקבר את הגופות המושחתות שלהם בתוך החרא של הפרות ושלח
אותה בעגלה מוסתרת תחת שמיכות ישנות שורצות כינים לגבול וככה
ניצלה, ואני זרקתי מעלי את הכפפות ואת התיק עם הבגדים המסריחים
והשתלט עלי אמוק כאילו איזה אוסקר שינדלר התעורר בתוכי, ורצתי
אל שלושת הקצינים הגרמנים ששחטו את סבתא שלי ובעיניים היה לי
המבט הזה שלימדו אותנו בצבא, שחסן הדרוזי היה צוחק ומספר לכולם
איך הופכים אותנו לכלבי רחוב שנלחמים אחד בשני ושאי אפשר
להפריד אפילו עם מכות מקרשים והכל, והרמתי אבן גדולה שהיתה
מונחת בדרך ביני אליהם והרגשתי פתאום איך אני שוב הופך
מזונדר-קומנדו בוגד ומסריח ומיודן-ראט מתועב, לאחד מלוחמי גטו
ווראשה שבבקבוקים שבורים וציפורנים שלופות קפצו מול הטאנקים כי
לא איכפת היה להם למות רק בשביל שהנאצים לא ייקחו גם אותם,
והנפתי את האבן כמו משה שראה מצרי מכה איש עברי והטחתי אותה
בכל הכוח בפרצוף של הגבוה שנראה לי הכי אכזרי כי למדנו בצבא
שאם באים אליך בחבורה אתה חייב לפוצץ קודם את זה שנראה
דומיננטי ואז השאר מאבדים את הביטחון העצמי שלהם, והאבן טסה לו
אל הפנים והשחיתה את השיניים הצהובות שלו ואת האף - כמו בסרט
"פלאטון" שהחייל האמריקאי המטורף מרסק עם הכת של הרובה את
הוויאטנמי שהיה לו פרצוף מעצבן כזה- כאילו לועג לאמריקנים
שהחבר שלהם נרצח, והציפורניים של הנאצי התחילו להיפתח מהיד של
סבתא והיא היתה המומה לגמרי מהטירוף שאחז בי, כאילו שזאת הפעם
הראשונה שהיא רואה את הנכד שלה תוקף, ומיד ניצלתי את ההלם של
השניים האחרים ופתאום נזכרתי בכל מה שהמאמן מהאגרוף לימד אותנו
לעשות, וכשהנאצי השני רץ לעצור אותי נגחתי לו בראש והוא הוטח
אחורה, ועל השלישי קפצתי עם הברך ישר במפתח הלב וכל האוויר יצא
לו מהריאות והוא הכחיל והשתעל ואני ירקתי לו בפרצוף וצרחתי לו:
"שתירקב יא נאצי מסריח ושלא תעיז להניח את הידיים המטונפות שלך
על יהודים או על זקנים או על כושים או צוענים או מפגרים וגם לא
על הומואים", וסבתא התחילה לבכות מהתרגשות ומגאוות נכדים ועם
התיק שלה היכתה עוד ועוד בטירוף בפרצוף המושחת של הנאצי
שרוצצתי לו את הגולגולת עם האבן וצרחה כל מיני צרחות באידיש או
בגרמנית או בפולנית ולכיוון השמיים את כל השמות של ההורים שלה
ושל כל מיני אנשים שהנאצים הרגו לה בשואה ומשכה את השרוול
והצמידה לו את המספר הירוק לפרצוף, שלא ישכח לעולם, והתיישבה
עם הברכיים על החזה שלו וחבטה לו בכל הכוח בגוף עד שלא יכולתי
לסבול עוד את הטירוף שלה והתחננתי שתעצור ושהוא מת וששנינו
חופשיים מהגיטו ושכדאי שנברח מכאן מהר מהר לפני שיבואו עוד
ועוד גרמנים ושאפשר כבר לאכול משהו כי לא בא לנו שום דבר לפה
כבר חודשים חוץ מלחם ומים שהיינו לועסים אחד לשנייה, וסבתא
בכתה ואמרה לי שאלוהים שלח אותי כדי להציל אותה ושעכשיו תהיה
לנו מדינה עברית ואף אחד לא יעיז יותר להרים יד על יהודים,
ופתאום פרצתי בבכי כי אלו היה אותן המילים בדיוק שקראתי פעם
באיזה ספר מפגר שבגללו הלכתי ליחידה קרבית, והזקנה חיבקה אותי
בידיים נוטפות דם ובעיניים נוצצות מאושר אבל אני צעקתי עליה
שתסתלק ממני ושאני רוצה כבר לחזור הביתה להתקלח ולהוריד את כל
הסרחון של האונס הזה ממני, ואת הזיעה מהאימון, אבל הזקנה שלפה
לפתע פנקס שחור ומפחיד מהתיק שלה, עם מגן דויד על הכריכה,
וביקשה לרשום מיד את השם שלי בשביל לדווח עלי ל "יד ושם" כדי
שיידעו עלי הכל אז התחלתי לברוח משם והחושך סגר עלי מכל
הכיוונים ופחדתי שיצא לי גרמני נוסף מהשיחים והזקנה הארורה
צעקה מאחורי משהו שכבר לא שמעתי כי רצתי בכל הכוח שמאלה אל
המדרגות שהובילו אותי בטעות לכיוון הים במקום לכיוון הבית,
ולמטה ראיתי אורות ואנשים שמחים מאחד הפאבים שפזורים על החוף
ופתאום נזכרתי שהשלכתי את כל הציוד של האגרוף בין השיחים אבל
פחדתי לחזור, והידיים שלי היו מלאות דם והלב דפק לי נורא אז
הלכתי על החוף ונכנסתי פנימה למים החמימים איפה שרדוד ליד החוף
של הילטון ולאט לאט נרגעתי ושחיתי קצת וכל הזמן התרוצצו לי
בראש תמונות של שלושת הנאצים יושבים באחד הפאבים ומוזגים לזקנה
המסריחה הזאת קנקנים גבוהים של בירה קוצפת, חבוקים חזק
ומתנועעים ושרים אחד לשני שירי ימאים, וצוחקים, ולכולם מספרים
ירוקים על הידיים, ולאחת המלצריות אין רגליים כי שלחו אותה
ראשונה לפתוח ציר בהר דוב שתמיד נשמע לי מקום כזה כמו באירופה
שיש שם בכלל דובים גדולים ונחמדים, אז החלטתי להפסיק לחשוב
ויצאתי מהים וחזרתי הביתה מרוקן והתקלחתי הרבה הרבה זמן
והרגשתי חלול ובזוי ומטונף, וכשנגמרו לי המים החמים יצאתי
ונשכבתי רטוב על המיטה ולאט לאט הכל התערבב לי ואני זוכר שלפני
שנרדמתי החלטתי להפסיק קצת עם השיעורים של האגרוף, ובלילה באו
לי הזקנה והנאצים וגן העצמאות והמאמן שלוחץ לי את היד מול כל
הילדים הטיפשים מהמתנ"ס שמתלהבים מסיפורי המכות שלי, וישנתי
חרא כל הלילה ואפילו הקאתי על הסדינים אבל בבוקר כבר היה לי
קצת יותר טוב.  

אפריל 2001