יום אחד הופיעה הילדה בדלת - הפרצוף שלה נפוח ואדום כולו.
שאלתי אותה בשקט למה היא בוכה ואדומה כל כך והיא השיבה שהגננת
הכניסה לה בכל הכוח בפרצוף, כי נפל לה הכריך עם הצד של הריבה
על השטיח. שאלתי אם נפל לה בכוונה והיא ענתה שהחליק לה בטעות.
"והגננת", אמרתי: "התנצלה בפנייך?". ענתה לי מתייפחת שהבטיחו
לה אחת נוספת אם לא תשתוק ותפסיק ליילל.
כיוון שהיה עוד מוקדם רחצתי אותה וחפפתי בשמפו דרדסים, ניחמתי
במילים רכות, הבטחתי שאבא יסדר הכל, והשכבתי אותה לישון עם
סיפור שמלמד איך הטוב תמיד מנצח ואינני יודע אם האמינה אך
נרדמה בחיוך רחב ואפילו האדום קצת נרגע לה. אחרי ששמעתי אותה
נושמת שקט, פניתי לסדר את המטבח - מה שלאשפה לאשפה ומה שלארון
לארון, ושוב נכנסתי לוודא שלא התעוררה ונשקתי לה בעדינות על
המצח שחלם חלומות שקטים. משם ניגשתי לארון הבגדים, בחלק
העליון, איפה שהדברים מהמילואים ולבשתי מדי ב' ממלחמת לבנון.
מאחורי הבגדים שלפתי קלאצ'ניקוב שתלשתי פעם מידיים של איזה
מחבל שרוף, וליתר ביטחון לקחתי מחסנית כפולה כי לא יריתי מלא
זמן ופחדתי לפספס. צחצחתי את הנעליים האדומות בקצת משחה, נעלתי
את הדלת אחרי ויצאתי.
במרפסת ממול תפס השכן המציצן את עמדת התצפית הקבועה לרחוב וצעק
לי: "עוד פעם מילואים מנחם, עוד לא ירדו ממך הזונות האלה"',
בדרך כלל אני לא מתייחס אליו ברצינות אבל הפעם היה לי מצב רוח
טוב אז עניתי לו: "מוטב שתשמור את הערות שלך לאנשים אחרים, שלא
תתחרט עליהן בסוף", והוא נכנס פנימה שפוף, ואני הלכתי לאט כי
בסך הכל היו לי כמה רחובות לחצות והיה חם מאוד והשמש סינוורה
אותי, ותל אביב נראתה לי פתאום קצת כמו רמאללה עם הבניינים
שרוכבים אחד על השני וכל רגע עלול לעוף עליך מקרר או חיתולים
ספוגים בחרא מאחד הגגות הצפופים, אז ליתר ביטחון החזקתי את
הנשק בידית האחיזה, שאם יצוץ כאן מישהו חשוד אקצור אותו ככה על
המקום ואמשיך לנוע, וגם המספרים של המכוניות נראו לי פתאום
כחולים בגלל השמש, והבנתי פתאום שאני בודד בתוך הכפר המסריח
הזה, ושמהחלונות הציצו בי הנבלות שרוצים לקחת לנו את יפו ואת
חיפה ואת כל מה שרק אפשר. בעיניים שונאות הם סרקו אותי, בגלל
המדים, ואני חייכתי אליהם חיוך כובש.
מכל מקום עלול לבוא עליך הערבוש ולנעוץ בך סכין של בשר בכליות
אז דאגתי כל שניים שלושה צעדים להסיט מבט לאחור בשביל להיות
רגוע. בשתי מחסניות אני מפרק פה חצי רחוב עוד לפני שייכנס
למישהו רעיון לראש, ואיזה ציפור חלפה פתאום נמוך נמוך, וחשבתי
שזו אבן אז התכופפתי והתכוונתי לפתוח באש אבל לא היה אף אחד
בחלון, וכדורים הרי יורים רק כשיש כתובת, אז לכל מקרה החלפתי
לאוטומט כדי שלא יהיה ספק וגם כי לא יריתי מהמילואים האחרונים
ורציתי להנות מהריח של הגופרית. עברתי דרך הגן של הכלבים עם
הערמות של החרא והמוקשים על הדשא וזכרתי שהכי בטוח לנוע
בזיגזגים ובריצה כי ככה אם המוקש מתפוצץ לפחות נשאר לך חצי גוף
בלי הרגליים, ואיזה מתחסד אחד צעק לי מהספסל שאחוס על הפרחים
אבל המשכתי לרוץ ריצת ביירות, ונזכרתי פתאום שלא שמתי דסקית -
אבל לעולם, לעולם לא חוזרים לאחור.
חתכתי שמאלה ועשיתי "מעבר קהל" בין האקליפטוסים והעפתי בבעיטה
את השער האחורי בגן של הילדה. כמה זאטוטים מפוחדים הביטו בי
באימה מאחורי המגלשה אבל אני המשכתי לנוע שפוף, והעפתי עוד
בעיטה עם הנעל הצבאית, הפעם בדלת הפנימית שנהדפה פנימה, ומיד
זינקתי מאחורי הקיר שלא ייפתחו עלי באש מתוך הגן, וכשראיתי שלא
יורים פרצתי אל החדר כמו שלמדנו לטהר בשטח בנוי.
שני ילדים אכלו ליד שולחן קטן והפילו את הכריך על השטיח מרוב
פחד והגננת הכלבה קפאה על המקום כאילו אף פעם לא ראתה חייל
צה"ל בפעולה, ואני שיפרתי עמדה לכיוונה ושאלתי אותה במילים
פשוטות ובקצב הכי איטי כדי שתבין: "נפל עם הצד של הריבה על
השטיח או לא נפל?", אבל המטומטמת לא ענתה ועשתה כאילו היא לא
מבינה והתחילה לגמגם חצאי משפטים אז דרכתי לעברה את הנשק
ושאלתי שוב, הפעם ממש לאט ומתון: "נפל או לא נפל על הצד של
הריבה?" והגננת המבוהלת צעקה לעברי: "אבא של איילת מה אתה
עושה?" אז צרחתי עליה שלא תנסה להתחכם ושיש לה בדיוק הזדמנות
אחת ואחרונה לענות על שאלה מאוד מאוד פשוטה, ושוב שאלתי
והדגשתי כל מילה: "נפל או לא נפל הכריך של הילדה עם הצד של
הריבה על השטיח?" ופתאום היא התחילה לבכות - הכלבה - ולבקש
רחמים, כאילו שאי פעם זה עשה עלי רושם וכאילו שלא שמעתי את
הנבלות האלו בוכות בערבית כבר אלף פעמים, ועברתי למצב ירי
בעמידה, ופתחתי עליה באש תופת, ורוקנתי עליה מחסנית מזוינת ישר
בפרצוף הנאלח שלה, שתדע טוב טוב מה זה להרים יד על הילדה של
מנחם, והיא עפה אחורה כמו גוש של בשר תותחים באטליז שמרטשים
אותו פעם אחר פעם במכתש קצבים קהה, ונתקלה בערמת צעצועים
צבעוניים וצנחה אל הרצפה מחוררת כולה מכל הכיוונים - דולפת
קילוחי דם. מהר ירדתי לכריעה, להחליף מחסנית - שיכור מהריח של
הגופרית והבשר החרוך, ופוצצתי גם את החלק האחורי של הגן ואת
המטבח שמכינים בו את הסנדביצ'ים לילדים, וצעקתי להם שבילדה של
מנחם לא נוגעים בחיים, ושתלך לעזאזל היא וכל הערבושים המסריחים
שהורסים לנו את הנוער ומאכילים אותם בכל החרא הזה של הגן
והשטויות של משרד החינוך ומס הכנסה המנוולים שלוקחים לנו חצי
משכורת בשביל לתת לדתיים ולכל הבנקים והממשלה והשרים שצוחקים
עלינו מתוך הוולוו בפקקים של איילון, ולחום ולכל הסרחון הזה של
המזרח התיכון החדש ולביוב שזורם לי מלמעלה על הראש בגלל הדמי
מפתח של הזקנים מקומה רביעית שלא מעניין אותם איפה שהקקה שלהם
נוזל וכל החדר התמלא בצווחות ילדים קטנים מוטרפים, ועוזרת
הגננת רצה פנימה מבחוץ וצרחה לעברי משהו שלא בדיוק שמעתי כי
הסתובבתי אליה על אוטומט וקצרתי לה את הצורה, שתבין גם היא שעם
הילדה של מנחם פינשטיין לא מתעסקים ושהמילואים האלו עושים אותי
מופרע מרגע לרגע ושאם הילדים האלה לא סותמים פה תפ'ה אני מטקטק
אותם אחד אחד, יחד עם כל הכפר הערבי המזויין הזה, שלא יגדלו
ויתחילו לזרוק לי מקררים על הראש וחיתולים ספוגים בחרא וירעילו
לנו את הילדים עם הסמים שהבדואים ממלאים ברעל עכברים ומשתינים
עליהם, וייקחו לנו את המדינה ויכניסו אותנו שוב לתנורים של
הגרמנים הנאצים ששרפו לי את סבא וסבתא וגם את אבא ועשו להם
מקלחות של גאזים שקופים ואמרו להם שהעבודה משחררת ושהעשן
בארובות מרחוק זה בכלל מהמפעלים של הסבון, וכל "הסקין האדס"
והנאו-נאצים שאני אגלח להם את הקרקפת אם ייכנסו עכשיו לעצור
אותי, ועזבתי את ההדק ונשארו לי עוד כמה כדורים אז דחפתי את
הקנה של הקלאצ'ניקוב עמוק אל תוך הגרון וקראתי לו בכל הכוח:
"שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד" וצרחתי לו שמובילים אותי
כצאן לטבח ושיגאל אותי כבר מכל הגיהנום הזה של עקדת יצחק ושאני
יהודון עלוב ומסריח ועכברוש פחים ויודו-נאצי חייל מטונף ופליט
שואה שנוא וסחטתי את ההדק לכיוון המוח דרך הגרון, והכל עף
החוצה דרך הגולגולת ונמחק מסביבי וחיוך ענק נמתח לי על הפנים
והרגשתי את הגאולה מתפשטת לי בכל הגוף כמו תרופה מתוקה, ופעם
ראשונה שהיה לי כל כך טוב - כמו שאף פעם לא היה לי טוב - לא
ברמאללה ולא במלחמת לבנון ואפילו לא כמו שהיה להם באשוויץ.

ינואר 2001