ירדתי במדרוגת, אני יודע שהייתה מעלית. אבל הרגשתי שאני צריך
לרדת במדרגות. גם אם זה מקומה שלישית. גם אם הרופא אמר לי שזה
לא בריא, זה לא שאכפת לי למות בגיל שמונה עשרה.

נזכרתי בה כשפתחתי את הדלת. הרוח הזכירה לי שזו תהיה הפעם
האחרונה שנתראה.

יצאתי החוצה והתיישבתי מתחת לפנס הרחוב. השעה הייתה בערך אחת
בלילה. הוצאתי את הסיגריה האחרונה. החפיסה כבר הייתה מעוכה.
הדלקתי אותה והתבוננתי בגפרור כשהוא נכבה, מעלה עשן עם היעלמות
הלהבה. ככה הרגשתי.

היא הייתה שונה כשבאתי אליה היום. היא לא רק נראתה אחרת. אבל
זכרתי למה.

היא הייתה לבושה חצאית שחורה ארוכה, אז עוד לא הבנתי.
אבל ידעתי שזו הפעם האחרונה שלנו ככה.

אני חושב שקלטתי מה קורה לה רק אחרי שהסתכלתי עליה מקרוב. היו
לה שקיות כהות מתחת לעיניים היפות שלה והשיער הפזור שלה תמיד
נראה מסודר. ישבנו ככה קרוב והזמן נעלם לי מהראש. אני לא זוכר
מה הייתה השעה וגם לא היה אכפת לי. ידעתי שזו הפעם האחרונה
שלנו ככה.

לקחתי שאיפה מהסיגריה, חיכיתי שנייה ונשפתי את העשן החוצה.

הרגשתי את השפתיים הרכות שלה נצמדות לשלי, היא הפילה אותי על
המזרון והסתכלה לי בעיניים.

לא הבנתי מה ראיתי לה באותה שנייה בעיניים, הן היו צהובות
ובהירות, כמו עיניים של חתול. הן תמיד הרגיעו אותי, למה עכשיו
הן היו כאלו סוערות? לא היה אכפת לי, זה לא היה חשוב. אבל בכל
זאת התבוננתי בהן, זו הפעם האחרונה שלי איתה.

ראיתי את העשן עולה למעלה הוא זהר באור הצהוב של הפנס ונעלם.

שכבנו על המזרון שהיה המיטה שלה בזמן האחרון. החדר כולו היה
ריק חוץ מהמזרון בפינה.
וזהו.

נישקתי לה את הצוואר בעדינות. ידעתי שזו הפעם האחרונה שאני
אריח את הריח שלה, אטעם את העור שלה, אשמע את הנשימות הקלות
שלה כשהיא נושפת לי באוזניים, הפעם האחרונה.

הרגשתי את העשן של הסיגריה כשהוא נכנס לי עמוק לריאות, לא אכפת
לי שהרופא אומר שזה אסור, לא נורא למות בגיל שמונה עשרה.

את מה שקרה אחר כך אי אפשר היה לתאר, ואני גם לא זוכר הרבה. לא
אומר שזה היה מושלם, אבל זו הייתה הפעם האחרונה שלנו ביחד.

התבוננתי בראש הסיגריה, איך הוא מעכל לאט לאט את הנייר מסביבו
ויורד לאט למטה.

שכבנו מכורבלים אחד בשני שעות, או דקות. אולי ימים, או שניות.
איבדתי תחושת זמן, כשהיא קמה ונעמדה מולי, שוב עם החצאית
השחורה הארוכה שלה, היא הגיעה לה עד כפות הרגליים ותמיד נעה
סביבה, כמו רוח בכל צעד שעשתה. הכתפיים שלה היו חשופות עד כפות
הידיים. היא הסתכלה לי עוד פעם בעיניים. הן היו יותר סוערות
ממקודם, כאילו מישהו הוסיף אש למדורה שלה. ידעתי שזו הפעם
האחרונה שהן יהיו ככה.

לקחתי שאיפה נוספת מהסיגריה, עכשיו כבר לא הוצאתי את העשן,
שיצטבר לי בריאות, לא אכפת לי.

היא נתנה לי נשיקה קטנה בפה ושאלה אותי אם אני רוצה לצאת כשהיא
עושה את זה. אמרתי לה שלא.

העשן גרם לי להירגע, הוא היה כמו תנור חימום שחימם אותי
מבפנים, הוא הרגיע אותי, היה בסיגריה כמו משהו שגרם לפרטיות,
כאילו היא בונה חדר מסביבי.

היא סימנה קו ארוך על הזרוע השמאלית מהכתף ועד כף היד והשביעה
אותי שתמיד אוהב אותה.

היא חתכה קו ארוך על הזרוע הימנית מהכתף עד הכף היד והשביעה
אותי שלא אספר לאף אחד.

ואז היא נרגעה, היא  נשענה על הקיר ונשקה לי פעם אחרונה, מאז
אף אחד מאיתנו לא דיבר, התבוננתי בה, היא נראתה רגועה יותר,
היא חייכה חיוך קלוש. לא בכיתי, הבנתי אותה. "עוד ניפגש" היא
אמרה והעיניים שלה כבר לא היו סוערות יותר, הן היו רגועות, הן
היו עצובות. היא עצמה אותן, לתמיד.

הסיגריה כבר כמעט נגמרה, כשלקחתי ממנה שאיפה אחרונה הרגשתי
כאבים בחזה, הרופא צדק, ואולי ניפגש ממש עוד מעט, לא אכפת לי
למות בגיל שמונה עשרה.