השמים נחצו,
זוהר אלוהי הבליח,
שמש של גן עדן שלחה את אורה.
הארץ נקרעה על גידייה,
גרם של אש מבעבעת רתחה.
שליחים יצאו ממאורותיהם,
חודרים לרחובות לבתים.
ויש הנקרעו בכוח,
ויש הנישאו על כנפי מלאכים.
טורים של אדם עד קצוות היקום יעמדו מבועתים,
זוהרים בחדווה.

אורות של כאב הבליחו כשנקרע כל סיכוי אהבה.

וגשם ומים זרמו כבנהרות נצח אגדתיים.
ויש השופכים מי ברכה ויש השופכים מי שופכין.
גשם ניתז על דלתות התקווה,
מנפץ כאבים חלשים,
ודלתות התקווה מגנות על תוכן,
נסגרות כדלתות הסתרים.

כשעפים השליחים אל פתחם,
במהירות הברק הם קובעים.
קביעה גורלית,
קביעה מכריעה,
מי לנצח ומי לסובלים.

לאירבג גורלו נחרץ - והועף לטורים הלבנים.
ושערו ובגדיו הם יחווירו לכאב,
על אף גאולת הבוראים.

רפיצול נקרעה ודמה המחריד,
האם הגורל על כך עוד יעיד?
על טורי העשן והאובך לכאוב,
אך האם לא קיבלו מלאך שבע-טוב?

התבונן בה ממעל וויתר הוא מייד,
לא חלום אלוהות יוותר אף עליו,
על שום מה עוד יריע ומה ינגן,
ובעוד שליבו על יסורה מקונן?

הוא זעק מכאב וביתר את כנפיו,
שלח הילתו אל מעל אדוניו.
קרע שמלתו ובגדי החירות אם יוכל עוד למטה,
אלייה לשוט.

וקפץ - אך את אושרו לא הקריב,
לא יהיה מאושר בלעדייה לעיד.
ושרק מן הרוח ומיהר מן הרעם,
על דמו יוותר אם אלייה המען.

בעוד צלצול קלשונים וצרחות התופת.
ועוד היא אבודה זהובה היא מבושת,
מערומייה כוזבים וכאב על גופה,
מי יתן ותיפול על בוראה הקללה.

וכששוט ינעץ עוד כמעה בגופה.
וכיסה וסינוור באהבתו הקללה.
הוא חירף את נפשו אל בין כל עבדיו.
עוד למען לא יאבד שאהב.

הן גופכם יקולל כזעקה מאחור,
בעוד אש גהנום ליחכה את עורו.
אהבתה אליו לעולם לא תרגיע,
הו משוא נשמתה תחרף לה על פיה.

וסבלם אז פגע לו בסדר הטוב.
וחדלו השליחים להכות-לאהוב.
ודלתות התקווה נפתחו והשמש ראה אז כי טוב.

וכמו רעם גולגל הקול לא משם לא מעין.
כי זעק לו הקול מכל פיסת שמיים,
חד הוא היה ובעל שם טוב.

וזעק "לחדול הכאב-לאהוב".

אז יצאו השליחים מאין באו.
וביחד נתפרו שמים ומים,
אדמה ואזוב ומעל גידולייה.
כי אמר כך הקול, והקול הוא מכריע.

לא נחדול תשבר הקללה היא לשתיים.
כי דלתות התקווה יתעצמו בעור שיניים.
רק בזכות האמת בין הרע אל הטוב.

אהבה היא פשרה, מחזוריות מסמלת.
העולם לא יפגע ולא יסגרו עוד הדלת.