יש לי דליד-מה
כבר מזמן חשבתי שהלך
אך חזר
ונבצרה ממני דרכו חזרה
או שמעולם לא זז ממקומו
ונבצרה ממני חפותו השותקת.

הייתי רוצה לחלוש על הכל
עם הדליד-מה שלי
ולשרוף בו שדות
ולפלח בו את הכל בו
לשטוף בו את הכל-לא הכל.

מפעם לפעם עדיין נשמע הד קולו
של כלב
ונביחתו גדלה מביתם הריק
ומגיעה עד דליד-מה
שם צוללת עד כלות.

יש לו לדליד-מה
גם את קיין, זה הראשון,
אך מה סופו של אותו הראשון?
זה הדליד-מה חדל בו
וסימן השאלה יושב על פסיקתו
המופרעת
ועל עונשו שאינו בדליד-מה
כך שאין לראותו
ורק הבל פיו פורע חוב
עם אותם פרחי אביב.

בדליד-מה שלי
דגים שוחים כמו בים
ולא כמו באקווריום
חובות נפרעים לו לדליד-מה
והלוואות נשמרות
שם באין מפריע
כמו שליחות סתומה
עוצמת עיניים
לא מסתכלת.
רק כמו,
עוצמת עיניים.

הנה הדליד-מה
ויש בו עוד ועד אין-סוף
ושוב מהתל בו
והוא בכולם
מתמלא הדליד-מה מתרוקן
ודוהרים לקראתו
בחרבות חרס
וכרכרות חימר
ושוכנים בו
וממשיכים ממנו והלאה.

נשארנו בדליד-מה
מאליו.
אני יורק לתוך דליד-מה
ונעלם הרקק,
התמלאותו בהתרוקנותי,
אויבים אנו, ובכל זאת
שם שוכנים כולם.
והדליד-מה לא זז
יש מי ששר בו שיר
יש מי שלא.
והנה... ממשיכים...
הדליד-מה ישן.