זה לא פעם ראשונה שאני חוזר הביתה אחרי שאני סוגר שבת, אז בעצם
הסוף שבוע הזה לא אמור להרגיש כל כך מיוחד. ברכבת הביתה פגשתי
את חבר שלי מבי"ס שלא ראיתי כבר חודשיים כי הוא הלך לקורס טיס
וזה כולה פעם שלישית שהוא חוזר הביתה, אז בכלל אין כאן מקרה
מיוחד של סוף שבוע שיזכר לעולמים.

אני זוכר עוד בזמן שהייתי תלמיד בשנה האחרונה חשבתי איך שאף
פעם לא נמאס לי שכיף לי, ושהנאה זה בכלל לא דבר יחסי, כשאתה
נהנה באמת, אתה יודע את זה, אתה אפילו יודע מתי אתה נהנה יותר
מאחרים, ולא רגעית, בכללי, אתה יודע שלך טוב יותר. זה לא חייב
להיות קשור לתנאי מחייה, אדם יכול להנות מהדברים הפשוטים
ביותר, ויכול להיות מסכן כשיש לו הכל, אבל אלו שני דברים בכלל
לא קשורים.

בדרך חזרה כשכולם היו עייפים אבל דברו בכל זאת, הנהג שם
גלגל"צ. התחנה השמיעה שיר מהעבר, מהאזרחות, השיר הזה תמיד היה
עושה לי נוסטלגיה כל פעם מחדש, והפעם, הרגשתי איך סוף סוף למשך
כל אורך השיר, באמת כיף לי! כיף לי יותר מהאחרים, נעים לי,
ואני רגוע, לא אכפת לי מכלום, ויש את השיר האהוב עליי ברדיו.
שמתי לב שכל פעם שזה קורה לי מאז שהתגייסתי, יש לי אח"כ דאון
רציני, אני נהיה מבואס, כאילו כולם נטשו אותי, ממש כאילו הגוף
שלי חושב שלא מגיע לי שיהיה לי נעים פעם בשבועיים, סוג של כשל
במערכת שמנסה להישאר יציבה למרות החוסר איזון שנוצר לי בחיים
בגלל הצבא הארור הזה.
 
אני הכי אוהב להנות במיוחד בסופי שבוע. פשוט מחמם לי את הלב
לשים לב שאני נהנה ממיטה נקיה, רוח קרירה, ומקלחת לא על זמנים.
כל הסוף שבוע כיף לי, אבל אז שוב אני חוזר לצבא עם דאון, כשל
במערכת, הגוף מנסה לעשות את הסוויצ' כמה שיותר מהר להחזיק מעמד
עוד שבוע, שבועיים.
  היה לי סוף שבוע שיזכר לעולמים, היה לי בטוח הכי כיף, אין
ספק בכלל.