אני לא רואה את סבא שלי יותר מידי פעמים בחיים, אמא שלי אומרת
שהוא איבד כבר את הטעם לחיים, שהוא כבר לא מתעניין, נמאס לו.
לפני הגיוס הייתי חייב ללכת אליו, ידעתי את זה, אבל חיכיתי עד
שההורים יבואו ויגידו לי.
אחרי שהלכנו יום לפני הגיוס לאכול יחד, והספקתי שוב לריב עם
אבא שלי על כמה שהוא ממורמר ומרגיש שכל הזמן דופקים, כולנו
נסענו לסבא שלי, חוץ מאחותי, שלא הייתה בארץ באותו הזמן.
כשהגענו ראיתי שבמקום לשבת על הכסא הרגיל שלו, הוא יושב על
כיסא באמצע הסלון כדיו להיות יותר קרוב לטלביזיה, יותר מידי
קרוב, סבא שלי מזדקן.
כשהוא קרא לי לרגע ידעתי שהוא הולך לתת לי כסף, שנאתי את זה,
כל חג, כל יומולדת, כל הזדמנות היה מחליק איזה שטר לידיים שלי
ושל אחים שלי.

סבא נתן לי שטר של 100 שקל ואמר לי רגע לשבת איתו, היה לו ריח
של תירס מהפה והשתדלתי לנשום בדיוק מתי שהוא לא מדבר, כדי
לסבול כמה שפחות את הריח החזק של התירס. התיישבנו לבד בחדר שלו
ושל סבתי זכרונה לברכה, רחוק מספיק מכולם כך שלא יוכלו להאזין
לשיחה. סבא שלי שאל אותי למה המצב ביני ובין ההורים שלי כמו
שהוא, לא משהו, מתוח, לא תקין, נאם לי קצת חכמת חיים וביקש
לדעת את הגרעין של הבעיה.
כבר הייתי בסרט הזה, ידעתי לענות לו שהבעיה חסרת שורש, שזה דבר
מתמשך, ושאי אפשר לפתור את הבעיה בהתפייסות.
סבא הקריא לי משהו שהוא כתב לי עוד לפני שסיימתי את הבגרויות,
ולא הייתה לו הזדמנות להקריא לי עדיין.

הקטע לא היה עדכני כל כך, המריבה שלי עם אבא על הלמידה למבחנים
הייתה כלולה שם, אבל היא נפתרה כשכל המבחנים עברו, היה כתוב שם
על הצבא, שאין בו סנטימנטים, ושלא כדאי לי להיות מרדן.
סבא שלי, בן יותר משמונים, הוא מודה שאין לו חוכמה כמו לי, רק
חכמת חיים, הוא מספר שזה לא תענוג להזדקן, והוא מבקש ממני
להשתנות, כדי שגם הסביבה שלי תשתנה, וההורים שלי יחד איתה, את
העובדה הזאת הוא שמע מאיזה פסיכולוגית גרמנייה בטלביזיה בתכנית
על בתי משפט אמיתיים אלק, יעני לא מבויימים בתחת שלי.
סבא שלי, שיודע להשתמש במילים כמו מרדן, ומעיז להגיד לי שאני
שונא את ההורים שלי, שאני כועס ואני לא מצליח להבין למה, סבא
עם ריח מהפה וגופיה שלא החליף שבוע, נתן לי 100 שקל וביקש ממני
להתפייס, לא שהדברים קשורים אחד לשני.

באמצע קריאת הקטע הוא נזכר בבן שלו, אברי, דוד שלי, שנפטר
מסרטן לפני שנים בגיל צעיר בטרם עת, עוד כשלמד רפואה.
סבא שלי הספיק לספר לי איך היה אחד בצבא שהציק לאברי, וכמעט
מנע ממנו להיות קצין, המילים האחרונות שאמר היו "הוא היה
עילוי", ואז הוא לא יכל להחזיק יותר את הדמעות, אז הייתי צריך
לקרוא את שאר הקטע לבד, היה שם איזה פתגם של נפוליאון, לכל
חייל יש מקל של גנרל בתיק, כבר לא הייתי מרוכז בשלב הזה.


סבא שלי ואני המשכנו לדבר, בסוף לא הגענו למסקנה וגם לא להסכם,
זאת הייתה השיחה הכי מושלמת שחוויתי, אבל אולי סתם כי הוא
זקן.
כשהלכנו הבייתה מצאתי את ה 100 שקל בכיס, כעסתי על עצמי שלא
השארתי אותם שם בזמן ששילשלתי אותם לארנקי.
מחר אני מתגייס, ועוד לא הכנתי את התיק, מזל שיש לי לפחות 100
שקל לעת צרה, סבא לא עוזב אותי, הריח הזה תקוע לי בנחיריים ובא
לי להקיא.