כל כך הרבה זמן לא דיברנו... סתם לדבר. שיח הבר שלי ואני.
כשפגשתי אותו, היה הוא עם עלים כל כך גדולים וירוקים. כל כך
נמשכתי אליו, כל כך אהבתי אותו. אהבה, שלא חשבתי שאני יכול
להרגיש בכלל. אבל השיח הזה, הוא לא כמו הורד. בו, אתה יודע שלא
כדאי לגעת. על הורד, כולם יודעים שיש קוצים. אבל השיח הזה, לא
חשבתי אפילו. גבעוליו הירוקים מאדים מים, פרחיו גדולים,
פרפרניים ולבנים. אפילו לא חשבתי, שעם הזמן , השיח הזה ישבור
את לבי.
אהבתי אותך שיח, בשלב מסויים גם ידעתי שאתה לא מספר לי הכל
ושאני אפגע ממך. אבל המשכתי איתך, כל הדרך. אפילו אמרת לי שאני
אפגע, אבל לא רציתי לדעת, לא רציתי לשמוע. וכך שיח, ככל שעבר
הזמן, עליך נשרו, עלה אחר עלה. וכך גם אהבתי אלייך. ששאלת אותי
אם אני אוהב אותך, אמרתי שכן, תמיד אמרתי שכן. אפילו שבסוף כבר
לא אהבתי. אבל לעומתך, כל כך היה קשה לי לפגוע בך.
ידעתי שאתה רגיש, שאתה נפגע בקלות. אבל למרות התכונה הזו שלך,
גם ידעתי, שאין לך בעיה לפגוע. פגעת והשפלת אותי, מתי שהתחשק
לך.
פשוט לא ידעת מתי להפסיק. ואני, ספגתי הכל. תמיד זכרתי אותך
כמו שהיית בהתחלה. כל כך יפה, כל כך עדין. כל כך שימחת אותי.
עשית אותי המאושר באדם. לא האמנתי שתוכל לפגוע בי כמו שפגעת.
אמרת לי שאני לא חשוב לך, אני. חברך הטוב ביותר.
ועכשיו, שיח מדברי שלי. אתה יותר לא השיח שלי. הלכת לשבור לב
אחר. עכשיו, אתה כבר שיח של מישהו אחר.