תמיד כשלא היה לה מה לעשות, הייתה יושבת בבית ובוכה.
ואם הייתה בעיה, והדמעות לא באו, הייתה קוראת את הסיפורים
הישנים שכתבה אז, לפני הכדורים, ונזכרת כמה נורא זה היה לא
לרצות לקום בבוקר, ואז הן היו באות תמיד.

לפעמים היא בכתה עם סיבה. נגיד אז, כשדורון נפרד ממנה, והיא
הרגישה מנוצלת ומרומה, ויותר גרוע- שאף אחד כבר לא יאהב אותה
לעולם. זו סיבה טובה.
או כשסבא שלה מת, ומאז, כל שנה באזכרה שלו. היא תמיד הולכת,
למרות שזה רחוק. וחושבת על דבש, כי סבא שלה תמיד היה אומר לה
שעד כדי כך היא מתוקה. כמו דבש. לפחות ככה הוא טען, לפני
שעשרים שנים של סיגריות הרימו את ראשן המכוער בדמות שבץ מוחי,
שהחזיר את סבא שלה לדייסות וחיתול, וכל הדבש שהיה לה לא יכל
לעזור לו.

מעניין, היא חשבה לפעמים, בינה לבין עצמה, אם דבורה יודעת שאם
היא תעקוץ היא תמות. אם היא יודעת, אי שם מאחורי אלפי העיניים
שלה, שכשזמזמו לה בראש "נגן על הכוורת עד מוות", זה לא היה סתם
קמפיין בחירות עלוב אלא מציאות חיה ובועטת של אמת.

העוקץ של הדבורים בכלל לא מיועד להלחם בבני אדם. הוא מיועד
להלחם נגד דבורים וצרעות. דבורה יכולה לעקוץ אפילו אלף צרעות
ולא יקרה לה כלום. היא לא תמות ולא נעליים.
אבל עקיצה אחת בגב היד של איזה פעוט קטנטן... וזהו. סלאמתק.
מזדכים על העוקץ והופה לבית הצוף הגדול של האינסוף.

אחרי שהיא מתה, היא יושבת ומסתכלת למטה, וכועסת על עצמה-
מטומטמת. למה הלכה לצבא בשם מלכה מדושנת שרק משריצה כל היום?
אבל זה לא משנה עכשיו, כי היא כבר מתה. סתם, בלי נשק מתאים
בקרב לא חשוב. מזל שיש עוד מלא דבורים בכוורת. אסור להפסיק עם
הדבש.