החיים שהענקת לי
הם בדמעותי קשות
וליבי, שמשיחך ליטפו קלות
פועם על תבונותי,
כי פחדיי נועצים מבטים בי
ושוקי כואבות וחלצי
ובין מקימי דורי
השוכנים לצידך מביטים;
ישנם כאלו שפעפיהם
נפקחים לרגע ונסגרים.
שליחים רבים שולחו בי
וביצעו תפקידם
עשו חייל בנפשם
וצלקות בגרוני
שעיני יטפטפו מהרגלן
ופי יקפיץ שרירו תפל
וחנק שם ישב
ועייף צוארי על תכולתו בוערת
וירדם.
על לבי אניח ידי
ומכיל הוא דם בכלים כלים
ואמתין להרגישו פועם
עד יתמזגו דפיקותי
בין ידי ולבי
ורגש לא עולה בם
ואפתח פי לחייך
ואמתין
על חיבורי נשמתי
לצחוק המדשדש
בתחתית פרצופי
ואחכה בלהט
וזמן יעבור
ויתעייפו שרירי
ואעלוז פרקדן.
שם בין אבריי
זורם אדום
וחמצן יוביל הוא בין דפנותי
אך קולי רהוט
וגופי אינו צמרמר עלי
ואין פסגות ואש
ואין דקירה.

עייפים ימי ולילותי
ונסיעותי יובילוני הרחק
אל בריחות עמוקות
ונסיגות משנות פני ארץ
אל אמת משקריה
אל כס וסליחותיו
ואלי.

ידי מנותקות מן הדיו הכותבת
וראשי מחובר לכל השאר,
הניתוק הוא פרי הבושר
של העבר, המגן בהווה
מפני העתיד.
על יריות הפתיחה
ומארש הניצחון
על הנחת אבן הפינה
והנחת המצבות,
כי בסופו של דבר
הכל מתגלגל
ומסתובב על ציר
על צבעים ומקומות.

שאריות שלי,
מהן נשמתי כעת
ותפילותי כנות
ותודתי גדולה מכל
לבי עמום ומחכה
שראשי לא יבין עוד
לא יגביל גבולותיו
לא יזין מאזניו
לא ימדוד נפילותיו, עליותיו
בשעון חול ישן.
חול ים, מן החופש
אל אבדן יכולותי
אל כעסי.

החיים שהענקת לי
הם בתודתי וסליחותי
קבל זאת וגבה בזמן אחר
שרחוק הרגע
ומונח ממתין במעלה הר ירוק
על דרכי האחרונה.