מסתבר שתמיד יש שלב בחיים שבורג קטן משתחרר ופתאום כל התמונה
מתהפכת, הצבעים נמהלים באויר הדל, הדיו נוזל, הפנקס פתוח והיד
רושמת.
טעויות שעשינו פעם מתנקמות בנו. כמו בומרנג קטן ומכוון להפליא
פוגע בדיוק בין שתי הצלעות, חותך כלהב חד את הדופן ונותן לאמת
המרה להתמקם. או שזה להתנקם?
דברים נופלים מהידיים, כמו מי חוכמה שנשפכים לאט לאט לביוב
ומשתלבים בזרם.
ואי אפשר להבין, במה טעינו הפעם?!
רק שחררנו טיפה את המעצור, שימנו את הברקס, שחררנו טיפה את
התפרים המאחדים אותנו עם השאר, ומצאנו עצמינו שואפים עשן סמיך
שחור ורע.
לא יכול להיות, במקרה, בטעות, בצורה חד פעמית, שלשם שינוי אני
אצליח לעשות דבר אחד ויחיד, ממש קטן, שלא אצטער עליו בסופו של
דבר ושהוא לא יהיה עוד טעות?
אמרו לי פעם שלכל כלל יש יוצא מן הכלל.
יכול להיות, שאדם שטעה וטעה, כמו ישראלי ברבארי בחו"ל, כמו
מזלג קינוח במנה ראשונה, כמו יין אדום בכוס חרסינה, כמו שאני
כאן ועכשיו.
שאדם כזה ימצא לעצמו פינת שקט ושלווה, שבה האפור הוא טיפה
וורוד, והאנשים יותר רכים, הצבעים פחות כואבים לעניים והשקט של
בא בפול וואליום?
שלהיות שם נותן לך הרגשה שאתה חי את חייך, ממצא אותם, לא מפסיד
אף רגע ולא מנצל כל רגע עד תומו, המקום שבו האיזון יהיה מותאם
לי?

או שעליי בעצם להבין, שטעיתי עד עכשיו ושהעולם לא יתאים עצמו
אליי אלא אני אתאים עצמי אליו ואהפוך להיות רעה, קטנונית,
מושחתת ואגוצנטרית, או שמה שכחתי שאני כבר כזו?

ומה עושים מכאן?
מתקנים את אופיינו ומנסים לחזור למוטב, או שננצל את המצב הקיים
ונוכיח לעצמינו ששוב פעם נפלנו?
נפלנו חזק.

זה נכון שבשביל לעלות צריך לרדת ותמיד צריך לשאוף גבוה, אבל
אני משום מה אף פעם לא מצליחה להגן על התחת מהנפילה, ובעלייה
חזרה את הטופ אין בתי מרקחת עם משחות, מה שמקשה עלינו עוד יותר
וגורם לנו לחשוב:
זה שווה את זה? המאמץ, ההשקעה, הזמן היקר שאנו שורפים,
הקורבנות הענקיים בדרך, זה שווה את זה?!
אולי פשוט נהפוך בינוניים? גם הם נהנים מהחיים, כך אומרים.
נוכל להיות כמו כולם, להראות כמו כולם, להתנהג כמו כולם,
אבל (!)
תמיד, תמיד נחשוב שונה, כי אנחנו יודעים את האמת.
אנחנו תמיד שווים יותר ובחיים לא ניתן לאף אחד לשכוח את זה,
ואם זה אומר שנקריב קורבנות על הדרך, אז כמה גדיים ימותו, אבל
נשמותינו תגענה לסיפוק איזון ושקט, שאחריו תבוא הסערה של
הנצחון המתוק.