את המכשול הגדול עברתי. הרגשתי כל כך מאושרת אחר-כך, נטולת
ספק, בטוחה בעצמי, ובטוחה בדרך שבה הלכתי ובמוצאה. הפחד היחיד
שאפף אותי היה פחד ההתרגשות. אבל הוא לא היה מכשול של ממש, רק
ריחף סביבי באוויר, וביקש ממני לחזור על עקבותיי. אך נחישות
דעתי ועקשנותי אפשרו לי להתעלם ממנו וככל שהרביתי ללכת, עלתה
ההתרגשות, אך איתה גם נחישות הדעת והעקשנות. עד שלבסוף כבר
יכולתי כמעט להניח את כפותיי על היעד הנכסף, להסיר מעליו את
עטיפתו הכהה ולגלות מה מסתתר מאחוריו.
אך כשהושטתי את ידי, היא כשלה. וכשניסיתי שוב, והגעתי לעטיפות
הניילון, היא התבררה כקשה ומוצקה. ולפתע הדברים החלו להתערפל
בי. וחזר הספק, והפחד. הרגשתי כבובת חרסינה הנשברת מבפנים, אך
עקשנותה מחזיקה את הרסיסים יחדיו. עד שלבסוף התפוגג השביל שתחת
רגליי והנחתי לעצמי להיות מוטחת בעוצמה בקרקעית. נשברתי
לאין-סוף רסיסים. הקרקעית שבה הוטחתי הפכה במהרה לאוקיינוס של
דמעות חמות.
כבר אין דרך חזרה לשביל. אין. לשווא בניתי אותו, לשווא הלכתי
בו, לשווא התעקשתי ונתתי מעבר לכוחותיי המעטים כדי להתגבר על
המכשולים בדרך. אבל כבר אין דרך. הכל אבוד.
נותרתי רק אני, אבודה גם כן, רסיסיי שוחים באוקיינוס דמעותיי.
ואתה אינך בכדי לבוא ולרפא אותי, לאסוף אותי לחיקך, לנחם אותי.
הייתי כל כך קרובה אליך. והגעגוע, והרצון להניח את כפותיי על
פניך היפות והתמימות, רק מנפץ אותי אף יותר.
הניחו לי.