ציפיתי. לא האמנתי שזה באמת יקרה. הרי זה מסוג הדברים שלא באמת
נועדו לקרות, מסוג הדברים שנעודו רק לדמיין שיקרו, לתת למחשבה
להפליג בעולם חסר גבולות ומכשולים, רק כהתאווררות קלה.
ופתאום נפתח בפניי שער לאותו עולם, עולם הדמיון. שער בינו לבין
עולם המציאות, מעין שילוב של הפנטזיה עם האמת. זה היה מוזר.
אבל לא היססתי הרבה ונכנסתי. הרי בין כה וכה ידעתי שאין הדבר
עתיד להתגשם, ובדרכי המדומה בוודאי אמעד מעל מכשול ואשוב לעולם
המציאות שבו קורים רק דברים שאמורים לקרות.
והלכתי כבתוך חלום, בקלות דעת. לא ציפיתי שהשביל יימשך הרבה,
ולא רציתי שיכאב לי כאשר אמעד. אבל השביל נמשך כלפי מעלה,
ודילגתי בקלילות תחילה מעל המכשולים. ועם העלייה הטיפוס נעשה
קשה יותר, והמאמץ שהשקעתי בטיפוס הכביד על נשימותיי ועל קלות
דעתי. כבר לא הרגשתי כבחלום. השביל התקרב יותר ויותר לעולם
המציאות, ואני טיפסתי בו אחוזת התרגשות, מפנימה אט אט כי בקרוב
אגיע להגשמה לה ציפיתי זמן כה רב, מרגישה שאוכל לדלג מעל כל
מכשול, כמו שכבר עברתי כה רבים בדרך, ולהט השמחה והציפייה מאיץ
את צעדיי.
ואז נתקלתי בו: באותו מכשול שאני עצמי הצבתי, מבלי משים. הוא
היה מורכב מאותו חומר שממנו היו מורכבים כל שאר המכשולים
שעברתי, אבל היה בו דבר מה נסף שהעצים אותו וגרם לי להרגיש
חסרת אונים מולו. היה זה הפחד לאכזב. ולפחד זה נלווה חשש חמור
יותר, שהנה, אחרי כל הדרך שעברתי, ואחרי שכך כך ציפיתי למפגש
עם ההתגשמות, לא אוכל לעבור בגלל אותו מכשול. ובכך הצבתי בפניי
מכשול נוסף. ואינני יכולה להיוועץ בזה שמעורב בדרכי, כפי שאני
תמיד נוהגת לעשות. כי אותו אחד הוא זה שנמצא מעבר למכשול, הוא
ההתגשמות. ועולה בי פחד שאם אספר לך, התגשמות יקרה שאליה אני
כה משתוקקת, על אותם מכשולים שניצבים בדרכי, לא תבוא לקראתי
ולא תעזור לי להסירם. תברח.
וגם התייעצתי עם יודעי דבר, שתמיד ניווטו וכיוונו אותו כראוי
בדרכי כאשר ביקשתי. ואלה אמרו שאין לי למה לצפות. שתמה דרכי.
וכיצד אני יכולה להעלים את כל הציפייה שגאתה בי? רק אם אשלם
באותה אכזה נוראית שאופפת אותי. ואליה כמובן מתלווה הציפייה
שכן אעבור את המכשול. ואיתם מתח שמבקש לדעת אם אעבור או לא.
וכבר מאסתי בשיטוט בדרכים. אני רוצה להגיע למקום חפצי, או
אפילו לשוב הביתה. קשה לשרוד בעולם זמני זה שנוצר, מבלי לדעת
לאן אגיע. ואוכל לקטוע הכל ופשוט לשוב, אבל עוד יש בי רצון
וסבלנות, וציפייה. ובגלל זה אני ממתינה יומם וליל, חשופה לחום
הנורא ולקור האיום, ומתבוננת בחשש באותו מכשול מאיים. ממתינה
בשקט, כדי שלא תשמע אותי מעבר למכשול, וסבלי זועק ומבקש לצאת
ממני אל החלל השקט והשליו ולקרוע אותו. ולגרום מהומות. ואני
נלחמת בו, דוחקת אותו לפינה, והוא מכביד עליי בהמתנה הממושכת
והמענה הזו.