יום אחד יצאתי לטייל ביער.

בלי לבדוק יותר מדי לאן אני הולך, התחלתי ללכת, מסתכל על כל
הצמחייה הריחנית שמסביבי, מקשיב לרחשי ציפורים בצמרות העצים.
אף אחד לא היה שם מלבדי, ולמרות זאת הרגשתי שאני לא לבד. השקט
המופתי הופרע על ידי משבי רוח נעימים, ציוצים ושריקות בלבד.

מוקסם מהסובב אותי, לא הבחנתי שאני עומד לדרוך על אבן קטנה
ולמעוד. כשנפלתי, כל העלים מסביבי עפו לכל הכיוונים ונראו כמו
שלכת רגעית. כשהמשכתי ללכת, מעדתי בשנית - עוד פעם בגלל אבן
קטנה.

"לא נמאס לך?!"
הסתכלתי מסביבי, איש לא שם.
"פה, אדיוט"
איפה?
"למטה."
האבן מדברת אלי.
"לא השתגעת"
כן השתגעתי.
"תרגע."
ממש. אני שוכב על הריצפה מול אבן שאומרת לי שלא השתגעתי ואמור
עוד להאמין לה.
"תשמע, אם הפה שלך פתוח ואתה לא אומר שום דבר, סתם ייכנס לך
איזה חרק לפה. לך תדע מה זוחל פה לידי"
צודקת. סגרתי את הפה שנפער מרוב תדהמה.
"אני עדיין לא מאמין שיש פה אבן שמדברת אלי. איך אבן כמוך
מדברת?!"
"קודם כל, זה מדבר, לא מדברת. אני אבן ממין זכר"
"איך זה יכול להיות שלאבן יש מין בכלל?"
"יש לי כרומוזום Y."
"אין לך כרומוזום Y, את אבן"
"טוב, נו מה אכפת לך? תמיד צחקו עלי שאני אבן גברית, בגלל שאני
מחוספסת. מאז שאני מציגה את עצמי כאבן-גבר, הכל הרבה יותר טוב.
היו כמה סלעים שהאמינו לי. בסך הכל, אם אבן היא חסרת מין כמו
שאתה טוען, איזו סיבה מעבר ללשונית יש לך כדי להחליט שאני לא
זכר?"
"טוב, בסדר."
"עכשיו תענה."
עיוותתי גבה. "מה?"
"לא נמאס לך? מזה התחלנו, אם אתה לא זוכר."
ממה האבן הזה חושב שנמאס לי?
"מלדרוך עלי כבר פעמיים וליפול."
"גם קודם זה היית אתה?!"
"אממ... כן"
"אז בעצם אתה עוקב אחרי?"
"נגיד."
"למה?"
"משעמם לי. בתור אחד הדברים היחידים בטבע שהשינוי היחידי שיכול
לקרות לו הוא שחיקה, גם אתה היית מנסה לעשות כל מה שתוכל לבדר
'תעצמך, כשמתאפשר לך."
לא היה נשמע כאילו הוא צוחק. "יש משהו במה שאתה אומר."
התיישבתי מולו, טפחתי קצת על בגדי כדי להוציא מהם את האבק שדבק
בהם, מה שגרם לאבן להשתעל. "אז איך בדיוק אבן עוקבת אחרי
מישהו, אם אין לה רגליים? שלא לדבר על שרירים..." הרהרתי קצת
במה שאני אומר. "בעצם, איך זה שאתה מדבר?"
"אה, זה פשוט. כח רצון!"
פתאום היא נעלמה.
"רואה?"
הסתובבתי, ופתאום קלטתי את האבן על גזע עץ שנכרת. "איך הגעת
לשם?!"
"כבר עניתי לך על השאלה הזו. זו כבר הייתה הדגמה. דרך אגב, העץ
הזה היה פעם חבר טוב שלי. היה לי כל כך חבל עליו כשהוא נפטר."
"מדהים!" עוד לא נרגעתי מזה שאני מנהל שיחה עם... אבן.
"מדהים? לא יותר מדי. איך אתה חושב שהרוח נושבת? עצים מצמיחים
עלים? איך אתה חושב שנולדת?"
רציתי לומר כל מיני דברים חכמים על גנים, על רבייה, עובדות
ביולוגיות אחרות שבכלל לא עניינו אותי. שתקתי רגע, חייכתי
ואמרתי, "כח רצון?"
"אה-הא."
"של מי?"
"של מי לא? של ההורים שלך, שלך, של הים, של השמיים... אפילו
שלי."
"ולמה שאתה תרצה שאני אוולד?"
"אם לא היית נולד, לא היית בא לפה, ואני הייתי מעביר את היום
בלהמשיך ולהשחק. זה נחמד שיש מישהו חדש לדבר איתו לפעמים."
"לא חשבתי על זה."
הסתכלתי מסביבי. הקשבתי לרוח לרגע. "אז למה כל החבר'ה שמסביבנו
לא מדברים? העצים, הפרחים..."
"הם ישנים."
"תירוץ עלוב."
"מה אתה מעדיף לחשוב, שהם סנובים? שיהיה. אותי לא מעניין יותר
מדי. תנסה לדבר איתם, אולי הם יענו לך. בשכונה הזאת, אחד מדבר
עם השני רק כשהוא צריך משהו."
פניתי לעץ לימיני. "מה שלומך?"
אין קול ואין עונה. רק רוח.
"רואה?"
פניתי לאיזה שרך שבצבץ לו לא רחוק ממקום מושבי. "ומה איתך? אתה
נראה רענן היום."
כלום. רק רוח.
"עזוב, אתה אופטימי מדי. הם לא יענו לך, לא בגלל שום דבר שהוא,
פשוט בגלל שהם לא מדברים עם אף אחד סתם ככה, אפילו לא בינם
לבין עצמם."
עקמתי את הפה. "מוזר." הסתכלתי מסביב. העלים של אותו שרך נדו
ברוח, שעדיין שרקה. עלה לי רעיון, וחייכתי.
"לא מדברים, הא?"
"ולו מילה אחת," ענה האבן.
"אתה מכיר שירים?"
"אני אבן."
"זה כן או לא?"
"אני מכיר שירים בשפות שאתה בכלל לא יודע שקיימות."
"אז בוא נשיר."
"מה אתה רוצה לשיר?"
"מה שבא לך."
בזמן שהאבן הרהר בשלל בשירים האינסופי שהוא מכיר, עלתה לי בראש
מנגינת בלוז.
התחלתי לשרוק אותה, והאבן זיהה את המנגינה והצטרף אלי.
פתאום שמנו לב שגם הרוח נשבה בהתאם. לאט לאט השריקה התגברה.
העץ שאליו פניתי שר איתנו גם הוא, וכמה פרחים לידו התחילו
פתאום גם הם לשיר.
לבסוף, כמעט כל היער שרק איתנו. אפילו השרך.
חייכתי אל האבן.
הוא הסתכל אלי ואמר, "כנראה שיש לשנינו מה ללמד אחד את השני."
"כנראה שכן". הקשבתי לשריקת היער, וראיתי את האבן נהנה לשיר
איתו ביחד. "תגיד, איך קוראים לך?"
"אדיר," ענה האבן.
"היי! זה גם השם שלי!" התפלאתי.
"כן, אבל זה היה השם שלי קודם."
"איך בדיוק?"
"כח רצון," חייך האבן.
"אלא מה..." צחקתי.
נשענתי על העץ שמאחורי, מקשיב לשריקת היער הנעימה. לאט לאט
נרדמתי.

כשהתעוררתי, הייתי שרוע על הרצפה, באותו מקום שבו מעדתי על
האבן בפעם הראשונה.
"מאחוריך!" שמעתי קול מוכר.
הסתובבתי, ומאחורי הייתה שמוטה האבן. שם היא הייתה גם כשמעדתי
בפעם הראשונה. "הנה אתה!" הוצאתי שוב את האבק מהבגדים, ושאלתי
את האבן, "אני חושב שהגיע הזמן שאני אלך הביתה. איך אני יוצא
מפה?"
דומייה. האבן לא ענתה.
כח רצון, חשבתי לעצמי.
קמתי, הרמתי את האבן והתחלתי ללכת. הרוח שרקה, ואני הצטרפתי
אליה.