לראות את אהוביך מתמוטטים לנגד עיניך,
להביט על האדמה תחתיך מושקית עם דמעות של יקיריך.
לחבק - לנסות להיראות חזק.
להישבר - בדממה. ואז בחדרי חדרים - להיהרס כמעט.

עוד מצבה מונחת בבית העלמין,
עוד ילדה קטנה בוכה - מבלי להבין.
עוד זעקות, עוד הספדים,
עוד דקלום של "אל מלא רחמים".

שבעה.
בן-אדם איננו מת כל עוד ממשיכים לזכור ולהחיות.
יושבים, מעלים זיכרונות.
אזכרה.
בוכים. לא מעכלים שכבר עבר שבוע.
שבוע שהעולם הזה ממשיך לתפקד - בלעדיו.
ואז חודש.
ואז כבר חוזרים לשגרה. לחיי היומיום ההם.
שהכל בהם אותו דבר. כמעט.
ואז לאחר אחד-עשרה חודשים אותו סיפור.
בית עלמין. אותם אנשים. דמעות.
ואז, פעם בשנה, ביום האזכרה- שוב.
ושוב. ושוב.
בית עלמין. דמעות. רק בכל פעם - פחות ופחות אנשים.

אך הותרת בעולם הזה חלל ריק- מאז שעזבת.
זה אמנם מורגש בקטנות.
אבל זה עדיין תוקף אותי כשאני כל-כך לא מוכנה.
אני מוצאת את עצמי בוכה פתאום באירועים משפחתיים.
ובימי הולדת. ובפיקניקים.
אתה אמור להיות כאן איתנו. ואתה אינך.
ואני עדיין מתקשה לעכל, על אף שעבר כל-כך הרבה זמן.

מה, אני לא אראה אותך שוב לעולם?