מוסיקה קלאסית תמיד מזכירה לי את השואה.
תו ועוד תו, אני רואה אותם בדמיוני, צועדים ללא מטרה.
אני רואה אותי.
נגינה קצובה וחרישית, הסתגלות למציאות בלתי מובנת.
עולם של ערכים מתמוטט, מנדלסון בשיר אביב ושוברט מצטרף.
הצפיפות מכניעה, המחנק מאיים על הדעת.
פריטות רכות של תמימות שנעלמה,
נגיעה, ועוד אחת ועכשיו היא לבד.
ילדה קטנה משוטטת בחלל, בין ערימות של גוויות,
נשבית בכוחם של הצלילים הקסומים -
צ'ייקובסקי, שטראוס, בראהמס.
מפליגה למחוזות רחוקים שמספרים על אושר שהיה וכבר לא.
ושוב צועדת ללא מטרה.
הקץ מלטף, עוטף בצליליו החושניים.
ראול, בוקריני, בטהובן, הנדל, ואגנר. זכיכות חושים.
אשה בת 70, כבר לא ילדה. אני רואה אותה בביתה, מאזינה למוסיקה
קלאסית, שכמו תמיד מזכירה לה את השואה.
אני רואה אותי.