הולכת ברחוב לבד.
לילה.
מסוג הלילות השחורים שגורמים לה לתהות על הכוכבים ועל קיומם של
עולמות אחרים. תמיד היא רואה את אותו הכוכב, הכי נוצץ וגדול
מבין כולם ומתמלאה בכעס וקנאה כלפיו - למה הוא דווקא מבין כל
יתר הכוכבים, השווים ממנו לא פחות, תופס את כל תשומת הלב?
לא משנה. ממשיכה ללכת.

עוברת ליד חצר עם שיחים גזומים בצורה על - טבעית, מרובעת וישרה
עם כיתובים בצורת שם משפחה (כך היא משערת). כנגד כל חוקי הטבע
- השואפים לא-סימטריות, הגנן דווקא החליט בעצמו על הצורה בה
יעצב את השיחים ובכל פעם שהם גדלים מעט, קצת מתפרעים, מבקשים
חופש, הגנן חוזר וגוזם אותם שוב בצורת ריבוע.
לא משנה. ממשיכה ללכת.

עוברים לידה ברכב שני אנשים - אחד היא מזהה ואת השני לא רוצה
לזהות. בעבר היה לה קשר עם האחד הזה ומכיוון שלא הייתה חופשיה
מספיק, זורמת מספיק, כמו כולם מספיק, נותק הקשר (ואולי גם כי
הוא התגייס). האחד הותיר אותה עם רגשות מוזרים בלב שלא הרגישה
כלפי אף אחד אחר מעולם,
לא רצתה להרגיש,
ולא נהנית מהרגשתם כלל וכלל.
לא משנה. ממשיכה ללכת.

מגיעה הביתה, נכנסת לחדר, עומדת כמה שניות בפתחו, נשענת על
המשקוף ומהרהרת. מתיישבת על מיטתה ומוציאה את הגיטרה שלה,
האהובה שלה. מתחילה לנגן בלי לשים לב - אריק קלפטון יוצא לה
מהאצבעות, אחריו פינק פלויד ואז מנגינות קלאסיות שלמדה
וחיבבה.
היא נזכרת, מוציאה מילקוטה דף מעוך, פותחת אותו ומעיינת.
מוחקת, מוסיפה, משנה וזורקת לפח. אחרי עשר שניות חוזרת לאותו
הפח, מוציאה את הדף (שעתה מעוך עוד יותר) ומתחילה לנגן אותו.
מרוצה מיצירתה היא מניחה את הגיטרה ויוצאת שוב לחצר.
שואפת לתוכה את האוויר הקר והנקי, מריחה את הצמחייה הרטובה
(שלא גזומה בסימטריות) ומביטה בכוכב האחד הנוצץ ההוא.
מגחכת לעצמה באדישות.

כל חייה לא משנים. היא לא עושה דבר למען האנושות, ורוב
הסיכויים שגם לא תעשה לעולם.
מרגישה כמו בזבוז אחד גדול של חמצן על פני כדור הארץ ומצד שני
מפחדת מהרגע שתימחק ממנו.
חיה בעולמה הקטן והצפוף וחושבת את מחשבותיה הקטנות והשטחיות.
ככה טוב.
או בעצם לא,
אבל באמת שזה לא משנה.