"הבא בתור בבקשה"
סוף סוף הגיע תורי אחרי שעה של ישיבה ללא מעש בבקו"ם של ניו
אורלינס בארצות הברית. אבי חינך אותי מהיותי צעיר לשרת בצבא
ארצות הברית. זה עדין מוזר לי כי מאז שאני זוכר את עצמי אני גר
בארץ ישראל. אבל ככה אבא חינך, והוא גם אמר שזו זכות גדולה
ועצומה לשרת בצבא העוצמתי והחזק ביותר בעולם! וכעת הנני בן 18
שנה בדיוק ומלא התרגשות כאשר הגיעה השעה למלא את התחייבותי
למשפחה.
נכנסתי דרך פתח רחב אל תוך חדר יפהפה וריחני. לא התפלאתי שגם
הבחורה שישבה מעבר לשולחן הינה יפהפיה וריחנית. היא נתנה לי
אפשרות לבחור באחד משני הכיסאות המרופדים. בחרתי בכיסא הקרוב
יותר אליה, כך יכולתי להינות גם מבושם ריחני ללא תשלום נוסף.
היא קראה בקול גברי חלוש את פרטיי ואת המקום בו אני משרת.
נבחרתי בין המונים להיות חובש במלחמה בין ארצות הברית לעירק.
היא שלחה ואתי למקום בו אני צריך לקבל ציוד. חייל גבה קומה
ליווה אותי לאפסנאות לקבלת ציוד ולחתימה על התחייבות.

ובכן, הבסיס היה יפה משחשבתי וגם החיילים שאיתי בבסיס מאוד
חברותיים. טוב זה ברור, הם אמריקאים, ואמריקאים הם לא ישראלים
(ובהחלט לא ערסים). המג"ד אסף את כל הגדוד לאולם המצגות ונתן
הרצאה של שלוש שעות וחצי על המלחמה הקריבה ועל ההשתתפות שלנו
במשימה הנועזת והלא פשוטה. הוא פירט את סדר היום העמוס והמפרך,
ואף את סוג וכמות האוכל שנצטרך לאכול. וכמובן שאף אחד מאיתנו
לא התלונן, אחרי הכל אנחנו לא ישראלים.
"שאלות על מה שדיברנו?"
"כן", אמר חייל נמוך עם משקפיים, "האם ישנה אפשרות לקצר לי את
הארוך?"
"מה?!" שאל המג"ד בתמיהה ובחוסר הבנה.
"אני מדבר על הנשק" - ענה החייל השפוף.
"ואני לתומי חשבתי שדיברת על התיפקוד המיני שלך..." - ענה
המפקד בגיחוך לכל צחוקם של כל הנוכחים.
החייל הנבוך השפיל עיניו והבין את הרמז - את המפקדים לא שואלים
שאלות, פשוט עושים כמו רובוטים את ציוויהם.

המג"ד נתן הוראה להתחלק לפלוגות והתחיל מיד באימונים. המ"פ
שפיקד עליי אסף את פלוגתי ומייד יצאנו לשטח. השמש כמעט שקעה
וקרירות צרבה בגופי.  
"במלחמה הזו את הולכים לאכול בקור, לישון בקור ולנשום בקור!" -
אמר המ"פ בקול בס צורם ומעצבן.

והאימונים זרמו לאיטם, ועודי שקוע במחשבות על חבריי שהתגייסו
לצבא ההגנה לישראל. כתבי עטם לא פסקו להגיע אליי, ואף אני לא
שכחתי לכתוב להם על שירותי בצבא החזק ביותר בעולם. גם עם
החיילים בפלוגה התגבשתי, זוהי תקופה שלא שכחתי מעולם. גם את
המלחמה בעיראק לא שכחתי, למרות שזו היתה תקופה מבעיתה ביותר,
שיתוף הפעולה המוצלח בין חבריי לפלוגה הסיח את דעתי במעט
משיגרת המלחמה. אין ספק שהמפקדים שלנו עשו מעל ומעבר כדי שנבוא
עם מירב הפוטנציאל שלנו להבסת העיראקים במלחמה. גם חבריי מצה"ל
השתתפו במלחמה, זו היתה מעין משלחת מארץ הקודש שמשמעותה שיתוף
פעולה עם ארצות הברית.

בסופה של המלחמה ראיתי את חבריי שותים בירות להנאתם לציון
ניצחון ארה"ב במלחמה נגד עיראק, בירה קרה כקרח. הם כבר מעל גיל
18, מותר להם. ברגע שחבריי לפלוגה שמעו שאני ישראלי, לא שכחו
לבשר לי שחוק השתיה בארה"ב הוא 21 ומעלה. זו היתה ידיעה מרעישת
לכת שגרמה לי להזיל ריר כשראיתי את חבריי מצה"ל גומעים בהנאה.

"עזוב אותם כבר, אנחנו אמריקאים, לנו יש חוקים אחרים" - אמר לי
אחד מחבריי לפלוגה.
הם ליוו אותי לדלת ומעליה היה כתוב: NudyBar