בימים הקרים של החורף
נהגנו, אתה ואני, לשבת על המרפסת ברוח המקפיאה
רציתי פנימה.
"אל תדאגי, זה יחמם אותנו"
כוס קפה וחיבוק.
בסוף גם אתה רעדת והידיים שלי קפאו במקום.
כשכבר לא יכולנו לסבול את השפתיים שמשקשקות שם ביניהן על
נדנודי רוח, היינו נכנסים פנימה, וישבנו בחדר, ואם אמא ואבא לא
היו בבית היינו עולים עם הרגליים על הספה בסלון או מול
הטלויזיה ורואים איזה סרט, מתכרבלים בשמיכת פלאנל המיוחדת שסבא
הביא איתו מהולנד כשהיה בן 40.
בימים הקרים של החורף
נהגנו, אני ואתה, לשבת על המיטה בחדר, עם המחמם המאולץ, להאכיל
אחד את השני, בסיפורים קרים על תקופות מצחינות, ועל כאבים
קודרים עד שהרעב כבר לא הציק, לאף אחד מאיתנו, ואם קצת כאב כי
הבטן מלאה, היינו מתחבקים עד שהכאב עובר, כאב הבטן והכאב שמילא
אותה.
לעיתים, כשהיה משעמם יכולנו להרכיב פאזלים עד שהחתיכות היו
מסתובבות במעגלים ומסחררות את העיניים, כי העייפות משכיבה
אותנו לשינה עמוקה, אחד עם השניה, כמו תינוקות בחדר מנורות
כחולות של בית החולים, במחלקת יולדות אבל לא הצטרכנו יותר מקצת
יותר חולצה נפרמת שתיקנתי לך בעצמי, וסוודר.
הרעד ששנינו הרגשנו, כבר לא היה שם פתאום והרגליים שקפאו שם
למטה מתחת לשמיכה, כבר לא היו רגליים, אלא ארבע רצועות מחוברות
אחת בתוך השניה, כמו צמה סינית.
הידיים הפשירו, והפחד חלף עם הרוח.
כשקמנו בבוקר, אוחזים אחד בשניה כמו ילדים שרבים על צעצוע.
פתאום קפאתי שוב.
"אל תדאגי, זה יחמם אותנו".
ספל תה.
ונשיקה.

   מוקדש, למי שמגיע לו שהיצירה הזאת תהיה מוקדשת לו.