זה היה אמור להיות סיפור עם סוף טוב. באמת. כאשר התיישבה לכתוב
הבטיחה לעצמה שתצא מכל הפוזה הדיכאונית שנכנסה אליה. שתפסיק כל
הזמן עם כל העלק "תיסבוכים" שלה. אבל היא נכנסה עמוק מדי, היא
כבר לא יכולה לצאת החוצה.
אז היא ניסתה, וכתבה על מלאכים, פרחים ופונים, אבל איך שהוא
בסוף תמיד מישהו מת, או נאנס, או נשאר לבד. תמיד היה איזשהו
עיוות.
באיזשהו שלב זה כבר התחיל לתסכל אותה. היא כל כך רצתה וניסתה
לכתוב סיפור עם סוף טוב, סיפור שמח ומחייך, אבל לא הצליחה.
נשבעה שלא תנוח, לא תאכל ולא תשתה עד שתצליח. היא חייבת
להצליח.
כתבה וכתבה עד שאצבעותיה זבו דם ועינייה היו מלאות ורידים
אדומים. השקיות השחורות השוו לה מראה של אישה בת חמישים, בעוד
שבמציאות עוד לא הגיעה לעשרים. איבדה כל צלם אנוש ונראתה כמו
זכרון של מי שהייתה פעם, אבל לא הצליחה להפסיק לכתוב. כתבה
מאות, אלפי סיפורים, ולא משנה מה, בסוף תמיד היה משהו משונה,
מזעזע.
                                   

אחרי חודשיים וחצי מצאו אותה הוריה יושבת ליד השולחן. אצבעותיה
מלאות פצעים, השומן החינני היה על עצמותיה נעלם, שערה המלא
והבריא נראה כמו קש, פניה חיוורות וחסרות כל סימן חיים. הדבר
הבאמת מוזר היה החיוך המסופק שהיה על פניה. משונה, אף פעם לא
הייתה טיפוס חייכן.
אחרי ההלוויה באו אבא ואמא שלה לאסוף את החפצים שלה מהדירה,
אבא היה בסלון ואמא נכנסה לחדר. בדיוק כאשר התחיל להוריד את
התמונות מהקיר שמע את אישתו בוכה. זה לא היה מוזר, אפשר להבין
אותה בהתחשב בנסיבות. אבל אמא לא בכתה בגלל המצב. אמא בכתה
בגלל שמצאה סיפור שהיא כתבה, הסיפור הכי יפה שקראה מעולם,
סיפור עם סוף טוב.