"זה נקרא הפנמה נוירו-פיסיולוגית" אמר הד"ר לאחר שתיקה קצרה.
כפות ידיו שלובות זו בזו ואגודליו משחקות מעין משחק מקדים פעם
הימנית מעל השמאלית ופעם להפך.
ד"ר וולפסון דיבר בטון הרך הרגוע שלו אותו היה שומר לסיטואציות
מעין אלו, דקות לפני שנכנסו האישה והילד עוד היה שקוע בשיחה
ערה עם עמית למחלקה, גם הוא נדהם כששמע על המקרה המוזר.
בספרות הרפואית מוזכרים עוד 3 מקרים דומים שאירעו ברחבי
העולם", הוא המשיך.
הראשון בסין ב 1960 שם...
צלצול מעצבן קטע את המשפט, מעין סירוס אלקטרוני לסימפוניה ה9,
"סליחה"
אמרה בקול חד היושבת מולו והוציאה עב"ם קטן מוכסף מנרתיק עור
שחור.
גלית ארזי תאמה בדיוק מופתי את סטריאוטיפ קהל היעד אליו כיוון
הד"ר.
כבת 40 מטופחת מאוד, אשת עסקים מצליחה, העשירון העליון
בסטטיסטיקה או כפי שכונה אותה הד"ר בפשטות- מליינית.
שפתיה הדקות נעו במהירות כשהיא מחלקת הוראות לבן שיח נעלם.
שערה השטני, חתוך בקווים חדים עד מאחורי האוזניים.
חמוקי גופה החטוב עטופים בשמלה שחורה קצרצרה המגלה זוג ירכיים
מפוסלות.
נעלי העקב המחודדות שנעלה, חתמו את הופעתה המרשימה.
"מרשימה", חשב לעצמו הד"ר, זו בדיוק המילה, הוא ניעור לפתע
כשתפס שעיניו רפרפו על גופה כמפשיטות אותה זה רבע שעה.
היא חתכה את השיחה, חתכה, לא סיימה, שום אמירת שלום לא הייתה
שם, חשב לעצמו ופנתה אליו: "כן, אני איתך"

 

אם יש דבר שיואל שנא יותר מבי"ס היה זה יום חמישי בבי"ס, "יום
המספרים" הוא קרא לו, התחיל בשעת 0 המשיך בשעתיים מתמטיקה
ואחרי ארוחת הצהריים הוא תמיד הלך לשירותים שזה 00, יואל חייך
כל פעם שחשב על הבדיחה הזאת, הוא מצא אותה מצחיקה, ובאמת
כשסיפר אותה לחבריו לכיתה הם צחקו- עליו, ואז ירדו עליו
כש'יצור' ו 'ילד מוזר' היו המועדפים עליהם. בפעם השלישית שסיפר
להם את השנינות הם החליטו לגוון, ליואל זה עלה בעורף אדום.
יואל הוא ילד מעצבן, לא ברור בדיוק למה, הוא פשוט מקרין משהו
מעצבן, קשה לעבור לידו ולהתאפק שלא לטפוח לו על השכם או על
המצח או בכל מקום אחר.
לא תמיד זה היה כך, פעם דווקא היו לו חברים, לפני חצי שנה בערך
זו הייתה תקופת הזהב שלו, תרתי משמע. יואל ידע לנצל את הכסף של
משפחתו, הוא הזמין חברים לארוחות יוקרה, קנה להם מתנות מיותרות
ואירגן מסיבות ענק. החברים, כמו חברים אמיתיים החזירו לו יחס,
כשהם היו צריכים משהו הם לא התביישו לבקש אפילו לדרוש, והעץ
היה מאושר.
המצב השתנה כשיואל שהחל להתלבט בקשר לטיב הקשר עם חבריו שלח
שאלה לאחד מאותם מדורי העצות הטיפשיים במגזין נוער נפוץ.
כותבי המדור, חבורה של נערים ונערות המדורגים מעלה מעלה בסולם
האבולוציה החברתית יעצו לידידנו להפסיק עם פיזור המזומנים,
ובאמת הוא הפסיק. החשבונות חדלו להגיע ואיתם גם החברים.
"אני מעדיפה שתהיה מאושר בלי חברים מאשר אומלל עם המון חברים
מזויפים" שיננה באוזניו אמו את המנטרה אבל גם זה, ידע יואל,
היה אחד מאותם המשפטים שהיא לא חשבה עליו לרגע אחד לפני שאמרה
אותו, והעץ כבר לא היה כ"כ מאושר.
באותו יום החמישי החזירה המורה את המבחנים האחרונים משהו עם
איקסים וקווים עולים זכר יואל, זה כל מה שהוא זכר, לכן לא
התפלא שעל כותרתו של המבחן התנוסס 0 גאה גדול ואדום. היא ממש
נהנתה לצייר אותו חשב לעצמו לאחר ששם לב לפנים המחייכות בתוכו.
יואל, באורח מוזר נהנה מהמעמד של החנון הכיתתי אע"פ שהיה חסר
לו רק נכשל אחד למניין.
"מיד בתום השיעור", הודיעה המורה בקול המורתי שלה, "תתקיים
שיחה על פרויקט המחויבות האישית", צקצוקי לשון רמים מילאו את
חלל הכיתה, רק יואל ישב וחשב האם באמת יש ילד יותר מסכן ממנו.

 



ד"ר וולפסון הביט על הילד לצידה של האשה, לפי שתיקתו וישיבתו
המצונפת הבין את מקומו בהירארכיה המשפחתית, ילד מסכן חשב לעצמו
הד"ר.
"אם כך , אין בעצם מה לעשות" אמרה בקול שקט ומחושב האשה עם
הירכיים.
"לצערי, הרפואה המודרנית לא מכירה שום טיפול בתופעה הזו"
האשה מחתה דמעה שזלגה במורד לחייה באצבע שהסתיימה בציפורן
ארוכה.
"מה יש לי לעשות עם כושי כל שבוע?" הוא הכניס עוד מזלג עם
קטשופ ושניצל לפיו ולעס בקול פצפוץ מרגיז.
אמו מחויטת כתמיד ישבה מולו נוגסת בעדינות מהפורל שהכינה
העוזרת, לא עוזרת היא הייתה מתעקשת, מבשלת, העוזרת הייתה השמנה
הנמוכה.
הם ישבו בdining room, 'סתם פינת אוכל' היה אומר יואל. השולחן
עליו אכלו, זכוכית עם פיתוחי מתכת התלוי מהתקרה היה הזמנה
מיוחדת מאיטליה.
"אני דווקא חושבת שזה רעיון נפלא שתתרום מעט לאנשים שלא שפר
עליהם גורלם כמוך", הוא התאפק שלא לצחוק, ככל שמינון הפלצנות
בדבריה גדל גברו בהתאם גלגולי העיניים שביצעה ומרחק המזלג מפיה
גדל אף הוא.
"תלמד אותו קצת תרבות, תסביר לו שפה לא אוכלים עם הידיים כמו
שהם עשו שם" לא יצא לו לאכול עם אמו  פעמים רבות. הפנים מאחורי
הפתק, חייך לעצמו, לרוב הייתה משאירה פתק בו הסבירה את סיבת
ההיעדרות. הוא נהנה לשחק עם עצמו בניחושים של  הסיבה לפני שקרא
את הפתק, 'פגישה דחופה בענייני עבודה' היה הניחוש השכיח ביותר,
כמעט תמיד הוא צדק.
"איפה טל וגיא?" הוא שאל בניסיון לשנות את נושא השיחה שכבר
החלה מעיקה עליו.
טל וגיא היו אחיו הגדולים של יואל, טל בשמינית וגיא בצבא.
"אה, הם הלכו לסרט החדש הזה עם השדים"
"מה? ל'וילג' גרין'?! למה הם לא אמרו כלום? אני מת ללכת לזה!"
"אני בטוחה שהם ניסו להשיג אותך איכשהו, הם בטח רצו שתבוא
איתם""
הם הסתכלו אחד בשני, שניהם ידעו שהיא משקרת.

 
נער אחד אוחז נייר בידו הסתובב לבדו בלב שכונת אפיקים, עוף
מוזר, נער לבן בלב שכונת עוני אתיופית.
יואל הסתכל בכתובת ששרבטה לו רכזת הפרויקט: "רח' עג'אמי 12
כניסה ב'".
"סליחה", הוא פנה לשניים, חברה בערך בני גילו שישבו על ספסל
ועישנו "אתם יכולים להסביר לו איך אני מגיע לרח' עג'מי"?
השניים פרצו בצחוק אפוף עשן, טוס, טוס יא לבקן.
הם העיפו לעברו את בדל הסיגריה, יואל התרחק בצעדים מהירים
משתדל להיראות בטוח ולא להביט לאחור.
לאחר כמחצית השעה הוא הגיע. מסתכל כלפי מעלה סורק את חזית
הבניין המצהיבה. בחלקים רבים בהם התקלף הטיח נראו לבנים חשופות
כעור המתקלף לאחר שיזוף יתר. את התריסים השבורים כיסו כבסים
תלויים צבעוניים, כניסיון להלביש חג את הבניין העירום. חבורת
ילדים צעקניים שיחקה תופסת בגן המשחקים הקרוב. צלצול פעמון
אופניים הקדים בשניה את רוכבם כשחתך מטר מיואל. רבע שעה מהבית
ואני בעולם אחר, הרהר והחל לטפס במעלה המדרגות. את דלת העץ של
משפחת אמשאצ'ו כיסו סטיקרים ומגנטים מכל מין ומפלגה.
'מאיר האינסלטור' לצד 'רק שס' ומעל העינית מתנוססת חמסה בצבע
זהב. עין גדולה במרכזה ואצבעותיה דגים מקושקשים.

יואל נשם עמוק, מתח את פיו בזווית חיוך כדי להשתחרר מההבעה
הקפואה שהייתה נסוכה על פניו.
והושיט יד לפעמון, הזמזום המונוטוני החזק הזכיר ליואל את הצליל
לאחר תשובה שגויה של מתמודד באחד מאותם שעשועוני הטריוויה שאמו
אהבה.
רגע! נשמע קול גבוה מעברה השני של הדלת. הדלת נפתחה לכדי חרך
צר. עין שחורה הביטה בו בחשדנות,
פנים מוצללות. "ש, שלום" הוא פתח בקול רועד שום רמז לחיוך שעטה
על עצמו קודם לא נראה.
"א, אני החונך של ישי"... שתיקה... "בטח!" החשדנות הסתלקה
מעיניה ובמקומה הופיע חיוך רחב חושף שיניים לבנות.
"מה אתה עומד ככה בחוץ?" שאלה טיפשית חשב לעצמו.
הדלת נפתחה, מגלה טפח אחר טפח מאשה שעמדה מאחוריה, והיו הרבה
טפחים לגלות.
ילד וילדה היו בעיצומו של משחק תופסת, הם רצו סביב שולחן העץ
הסלוני, צוחקים בקולות רמים.
"אני רחל", אמרה, "אני אמא של לישי". רחל אישה גדולה, עורה
באופן מפתיע, כהה, מטפחת בד לבנה לראשה וחשוקי עץ גדולים
משתלשלים מתנוכיה הבשרניים.
"לישי!' קראה בגול הגבוה הזה שלה. "החונך שלך הגיע". היא חייכה
אל יואל בצורה שגרמה לו לחייך בחזרה.
"אז מה?", בקע לפתע קול צפצפני בתוך אחד החדרים, "הוא יכול
ללכת".
היא, בניגוד ליואל, לא נראתה מופתעת מהתשובה, "לישי בוא לכאן
עכשיו" אמרה בקול תקיף.
צללית נמוכה יצאה מהחדר בהליכה שפופה ומהוססת.
לישי היה ילד נמוך, לבוש בחולצת בית הספר האדומה שלו, עליה
מתנוסס בגאון הלוגו- 'רננים'.
בידו החזיק סוג של רובוטריק שפעם בטח היה מסוגל להפוך למשהו
אחר אבל עכשיו היה סתם רובוט רגיל.
"נעים מאוד, אני יואל" דביל, לא יכולתי לפתוח בצורה יותר
חנונית, חשב לעצמו, אפילו 'מה המצב?' או 'מה העניינים?' אבל
'נעים מאוד'?
"רוצה לרדת למגרש?" שאל הילד הקטן.
יואל, מופתע מהמהירות בה התחבב על הילד לא חשב פעמיים. "בטח".
לישי כבר היה תלוי על ידית הדלת, בידו האחת כדורגל בשניה
הרובוט שכבר לא הופך לכלום.
יד עבה הדפה את הדלת חזרה למקומה. "קודם כל שיעורים" קטעה את
ההתלהבות אמו.
הילד הקטן לא נכנע, הוא החל לקפץ ולהלחם "אבל אני רוצה לרדת!
כדורגל! אין לי שיעורים!"

5 דק' מאוחר יותר הם היו ישובים בחדרו הקטן רכונים על ספר
חשבון מקושקש.

לאחר כמעט שעה של אצבעות מתרוממות, ספירת תפוזים, תפוחים וכל
מה שביניהם, הציץ יואל בשעונו המחוגים הורו על השעה שש. "אני
חייב לעוף" אמר יואל, הוא קם מהכסא, אסף את דבריו בזריזות, פתח
את הבריח העליון ויצא בצעדים מהירים החוצה. הוא כמעט מעד
במדרגות, כשהגיע לאחר חצי דקה לסוף הרחוב הוא שם לב שהוא רץ.
יואל עצר, מתנשף, אפילו שלום הוא לא אמר כשיצא. משהו מוזר קורה
לו, בפעם הראשונה בחייו, יואל הרגיש אהוב.

יואל נכנס הביתה, אמר שלום לפתק שעל השולחן ועלה לחדרו.
הוא התיישב על המיטה, לאחר כמה דקות הרים את השפופרת וחייג.

-"הלו" נשמע קול גבוה מעברו השני של הקו.
- "שלום", השיב יואל, "זאת אמא של לישי?".
-"כן" השיבה האשה בקול חשדני,
- "מי זה?"
- "זה יואל, החונך"
- "הו שלום" השתנתה לפתע נימת קולה.
-"כן, שלום" הוא ענה, לחוץ, "רק רציתי לשאול אם אפשר, זאת
אומרת, אני חושב שלישי צריך עוד עזרה, אז אם תרצי אני יכול
לבוא אליכם גם מחר".
-"ללישי יש חוג מחר בשלוש אז אני חושבת שבארבע הוא יהיה פנוי"
-"טוב אז אני אגיע בערך בארבע"
-"מצוין, להתראות"
-"להתראות"
יואל נשאר עם השפופרת ביד, מהרהר לעצמו, איך הוא, שרק אתמול לא
הבין מה יש לו לעשות עם כושי שעתיים, פתאום מתלהב כ"כ לפגוש
אותו שוב.

את ארוחת הצהריים הוא הכין לבד. זה לא היה קשה במיוחד ואע"פ
שלא היה בשלן גדול לא היה צריך יותר מדי ידע קולינרי כדי
להוריד את הניילון מהחמגשית ולכוון את המיקרו לשבע דקות.

 
בארבע בדיוק נשמע צלצול הפעמון בבית משפחת אמשאצ'ו.
רחל הייתה בעיצומה של לישת בצק, היא קינחה את ידיה בסינר הירוק
שלבשה וניגשה לדלת.
הילד הנחמד מאתמול עמד שם, עצבני, היא חיבבה אותו, וחשוב מכך
לישי חיבב אותו.
"לישי אמור לחזור כל רגע", אמרה, "בוא שב".
הספה נראתה מפנקת, יואל התיישב, הזעזוע שעבר לאורך עמוד השדרה
שלו כשישבנו פגע בדיקט המרופד השאיר אותו המום לשניה, אשליה.
רחל הניחה על השולחן כוס פלסטיק צהובה, בקבוק עם נוזל זרחני,
וצלחת שעליה פיתה משונה, דקה ומחוררת, במרכזה עיסה ירוקה.
"וואו, זה מריח מצוין" אמר.
רחל צחקה: "אתה עובד עלי? הישראלים שונאים את הריח הזה אפילו
הילדים שלי לא נוגעים בזה".
"לא, באמת",התגונן יואל, "זה מריח ממש מצוין, מה זה?"
רחל השתהתה לרגע, בוחנת אותו, מנסה לפענח אם הוא ציני הוא לא,
לבסוף התרצתה.
"זה 'הינג'ארה'", אמרה, המאכל האתיופי הכי נפוץ.
תוך דקות מצאה עצמה הפיתה המשונה מתעכלת במעמקי קיבתו של
יואל.
לישי הגיע מעט אחר כך, הוא היה נראה כל כך נלהב למראה יואל שגם
ליואל היה קשה להסתיר את התלהבותו למראה הכושון.
הם שיחקו, עשו שיעורי בית, לישי התייעץ  עם יואל בקשר לדנה,
הילדה בה הוא מאוהב, בה ויואל חסר הניסיון ניסה להמציא תשובות.
בנות, חשב, מה אני מבין בזה.






יואל חזר הביתה מפזם לעצמו שיר עליז מבלי משים, הוא הדף את דלת
הכניסה שנפתחה בקלות.
"היי" קרא לחלל הבית.
"היי יואל" ענתה אימו מאי שם.
אמו ירדה במדרגות לבושה באחת החליפות היוקרתיות שלה, הן כולן
נראו זהות בעיני יואל.
"איך היה חמודי?"
מה הקשר חמודי? התעצבן בשקט, החביבות המזויפת הזאת חירפנה
אותו.
"טוב אמא היה אחלה" הוא לא פירט כי גם ככה ידע שזה לא ממש
מעניין אותה.
היא נתנה לו נשיקה, זה היה יותר חיכוך לחי בלחי מלווה בסאונד
של נשיקה, מסוג הנשיקות שהייתה שומרת ללקוחות האירופיים שלה.
היא עצרה לרגע והתבוננה בו.
"היית בים?"
"לא, למה?"
"השתזפת"
"איזה שטויות, ממה אני יכול להשתזף, מהפלורוסנט בחדר?"
אבל אחר כך כשהתבונן בעצמו במראה חשב לעצמו שיש משהו בדבריה.

 
למחרת כשחזר מלישי החליט לעצור באחת מחנויות הבגדים הפזורות
לאורך המרכז המסחרי.
יואל שנא לקנות בגדים, ביציאות שיזמה אמו כדי לחדש לו את
המלתחה ממש סבל.
לא חוסר הנאה, לא בעסה, אלא סבל, סבל מזוקק, סבל טהור. בפעמים
האלה באמת העדיף לעשות קעקוע מסביב לאישון ובלבד שלא יצטרך
להסתובב איתה חנויות.
אבל היה לו מצב רוח משונה, התחשק לו להתחדש.
הוא בחר חולצה שחורה עם כיתוב מוכסף של "נייקי" על החזה.
הוא לא הבין אף פעם את הפרסומות המהלכות האלה אבל זה מה שכולם
קנו. הוא יצא מתא המדידה והביט בראי, "יש לך עור בהיר, חולצות
כהות לא מתאימות לך הם גורמות לך להיראות חיוור" הדהדו באוזניו
דבריה של אמו כמו בכל סבב שופינג.
"איזה שטות" חשב לעצמו בקול, הוא דווקא נראה לא רע בכלל בחולצה
השחורה הזו.

לישי הגיע כמה דקות אחרי שיואל הגיע לביתו. המבחן הארצי בחשבון
מחר, הוא יודע את החומר מצוין, דנה מאוהבת בעידן השמן אבל זה
רק בגלל שאבא של עידו הוא הבוס של אמא של דנה. לישי קודם בדרגה
ועכשיו הוא הנינג'ה השנייה הכי חזקה בכיתה. בחמש וחצי עזב יואל
ושם פעמיו לעבר מספרת שמחה.
אימו לא אהבה שהסתפר שם, היא לא הבינה איך אפשר להסתפר ב15 ש"ח
במכונה כשבעלות תספורת ממוצעת שלה אפשר היה לכלכל מדינה קטנה
באפריקה.
יואל התיישב בכסא המרופד. הספר היה אדם זקן עם פלומות שיער
לבנות מעל אוזניו, קצת מזכיר את בן גוריון.
הוא סגר את החלוק הכחול סביב צווארונו של יואל עם סיכת ביטחון
וכמעט שיסף את גרונו.
זמזום המכונה החל. "אתה לא חופף יותר מדי, נכון בחורצ'יק?
"דווקא אני חופף כל יום", התגונן יואל בלחץ, "טוב זה לא נראה
ככה".
ידיו של הספר הזקן רעדו, יואל הזיע, הוא הרגיש את אצבעותיו
הגרומות רוטטות תחת סנטרו כשניסה לשוות ליואל את תנוחת הראש בה
רצה.
השיער החל נערם על החלוק, יואל הוציא את ידיו מתחת לשיפולי
הבד, הוא רצה לדעת מה הבעיה בשיער שלו שהקונדישנר בריח
פסיפלורה לא מצליח לפתור.
הוא מישמש כמה קווצות שיער, המגע היה נורא. שיער קש, קשה יואל
עוד מנסה לפענח היכן נכשל הקונדישנר הריחני כשפתאום הוא מבחין,
השיער שלו שטני וחלק, השיער שעל החלוק מתולתל, מתולתל ושחור.
יואל הודף מעליו את החלוק,  השערות עפות לכל עבר, שמחה הספר
נרתע לאחור ומשמיע מעין הברת הלם חסרת פשר.
צמרמורת עולה במעלה גבו של יואל, הוא מתחיל לרוץ, הוא לא יודע
בדיוק למה הוא פשוט מרגיש צורך לברוח.
אחרי 20 דקות של ריצה הוא אפילו לא מתנשף ובהתחשב בעובדה
שבשיעור הספורט האחרון בו השתתף נעל נעלי גלי מידה 32 והתאמן
על כדרור הרי שהיה זה מוזר ביותר.

יואל נעצר ברחוב 'לותר' פינת 'אמין'.
העולם הסתובב, לא בקצב הרגיל בו הוא מסתובב תמיד, הוא הסתובב
מהר, ממש מהר.
יואל עוד הספיק לשמוע קול אשה עמום שואל אותו אם הוא בסדר, הוא
ניסה להישען על העמוד לידו עמד, אך העמוד היה רחוק מכפי שנראה,
יואל נפל, העולם הפך שחור.
לבן, לבן בוהק ומסנוור היכה בעיניו של יואל כשהתאמץ לפתוח אותן
לכדי חרך צר.
הוא שכב בחדר זר.
"ד"ר , זה לא הוא אני אומרת לך" שמע קול נשי לוחש בפאתי החדר.
"גברת ארזי", אמר הד"ר ויואל הבין שאימו היא הדוברת "אני באמת
מצטער אבל המסמכים ותעודת הזהות שמצאנו אצל הילד מוכיחים שאת
אימו"
"אבל ד"ר" השיבה בקול סדוק האשה שכנראה אימו."זה לא יכול
להיות, הילד הזה, תראה אותו, הוא... הוא כושי" והעולם נהיה שוב
שחור.
כשהתעורר יואל בפעם הבאה, הוא היה לבד, הוא קם בזהירות מן
המיטה והלך בצעדים מדודים למראה שבקצה החדר הוא הבחין שעל
השידה היה זה פרחים מפואר מהעבודה של אמו, 'החלמה מהירה' נכתב
בכרטיס המצורף. החלמה ממה? שאל עצמו. ומיד נענה.
כושי, שחור, ניגר, הדמות שניבטה אליו מן המראה לא השאירה מקום
לספק, שפתיים קצת יותר עבות, אף קצת יותר רחב, שיער שחור
מתולתל וקשה, וגם העניין הזה עם הצבע של העור.
הוא פתח וסגר את פיו באיטיות כמו כדי לוודא שזו אינה מסיכה.
הוא הזיז את הראש ימינה ושמאלה ואז החל למשש את פניו.
"אנחנו נטפל בזה" הוא שמע קול שקט מפאתי החדר, "אתה תבריא, אני
מבטיחה", אמרה אמו, והחלה לבכות חרישית, יואל ריחם עליה, בכל
זאת, יש לה ילד שחור.

 
הם ישבו שם שניהם, יואל מצונף בכיסאו, אמו, שתמיד הייתה נראית
מרשימה בפי אנשים זרים והד"ר החרמן הזה שחשב שיואל לא שם לב
איך הוא מסתכל על אמא שלו.
אמו התרוממה באיטיות, וישרה את חצאיתה, "תודה ד"ר" היא
הסתובבה, יואל קם אחריה בשתיקה, הם יצאו מהחדר.

שעה אחר כך הם ישבו עדיין שותקים על כסא מחוץ למרפאה.
"יואל", היא פתחה, "אתה בטח מבין שככה לא תוכל לחזור הביתה"
"מ,מה, מה ז'תומרת?"
""אל תעשה את זה יותר קשה ממה שזה יואל, אתה מבין שאני לא
יכולה לסבול בעיה כזאת".
"א,אבל אמא, אני..."
פתאום הרימה את הטון, "יש לך מושג איך זה יפגע במוניטין שלי,
בעסק, אנשים ידברו יואל"
"אמא" ודמעות החלו להקוות בזוויות עיניו.
"לא, לא אמא יואל, אני מצטערת, בהצלחה" גלית ארזי התרוממה,
סידרה קווצת שיער מאחורי אזנה והלכה.
תוך שניות היא נעלמה מאחורי עיקול הכביש.
יואל נשאר ישוב במקומו, זה באמת יפגע במוניטין שלה, חשב לעצמו
ואז קם והלך גם הוא.