פקחתי את עיניי. כבר אור בחוץ. היא מתחתנת. מיכלי שלי, יפתי,
מתחתנת. ניסיתי לקום מהמיטה החמה, עוד מנסה לעכל את שיחת
הטלפון של אתמול. קמתי, התלבשתי, צחצחתי שיניים, וירדתי לרחוב.
פחד חיכה לי למטה.

אתם מבינים, בשכונה שלי גר פחד. הוא גר ליד פח הזבל הירוק
בפינת הרחוב, קרוב לבית של רועי. כשהייתי קטן הייתי מפחד ללכת
אל רועי בלילות, חששתי שאולי יגיח מאחורי איזה פח ויתנפל עליי
או משהו. הוא גר שם מאז שאני זוכר את עצמי, יושב שם בפינה שלו,
ומתבונן על הרחוב. אני לא יודע מי בדיוק נתן לו את השם הזה -
פחד.

כשעברתי לגור כאן, איילת, הבת של השכנים מלמטה, עשתה לי סיבוב
בשכונה. "זו המכולת של משה", אמרה בעודה מצביעה על חנות שאת
פתחה מלאו ארגזי ירקות ריקים "שם הבית של רועי," הצביעה על
צידו השני של הרחוב הקטן, "שגם הוא איתנו בכיתה, הדרך
לבית-הספר היא כאן, אבל יש קיצור מעבר לסיבוב, אה, וזה פחד."

מוזר השם הזה, פחד.
נכון, הוא שחור כולו, עם פרווה קצת מסמורטטת, אבל הוא לא נראה
כל כך מפחיד. כבר ראיתי הרבה חתולים יותר מרשימים ממנו.

אני זוכר פעם אחת, די בהתחלה, שעוד הייתי חדש כאן, חזרתי הביתה
מאיזשהו מקום ופחד ישב על מדרגות הכניסה לבית, ממש ליד שער
הכניסה. על רקע המדרגות הלבנות, נראתה פרוותו הפחמית שחורה
מתמיד. חשכת הערב החלה להתפשט על כל הרקיע, רציתי להיכנס, אבל
פחד לא זז. הגוש השחור פשוט ישב לו שם ובכלל לא הזיז לו שמחשיך
ושאני רוצה הביתה. התקרבתי קצת והוא לא זז. הסתכלתי עליו. חתול
שחור, די ממוצע, עם עיניים ירוקות מהם בורק זוג אישונים מחורץ.
נזכרתי שאיילת סיפרה לי שפעם הייתה איזושהי זקנה אחת, שגרה
ברחוב שלנו ויום אחד פחד קפץ עליה, והיא נהייתה משוגעת.
"זה רק כינוי, וזה רק חתול," שיכנעתי את עצמי, "ואם רק אזיז את
ישבני הקטן פנימה, לא תיווצר שום בעיה..." פסעתי צעד. כף רגלי
מעכה גדם ענף יבש, שהשמיע קול שבירה. פחד היישיר מבטו אליי.
זוג עיניים מחשמלות נתקעו בי, ננעצו ממש. קפאתי במקומי, רעד קל
עבר בגבי. היה נדמה כאילו לאותה השנייה אין דבר בעולם מלבדו,
כאילו קשר אותי אליו במבטו ורק הוא יוכל לנתק את הכבלים
המעיקים. (ואז הוא יילל. יללה אחת, יחידה, צורמת, לא חתולית).
כל שערותיי סמרו. הרגשתי כאילו מבטו חודר לתוכי, מהפנט, מפשפש,
מחפש. השפלתי את עיניי.
פחד זז מהמדרגות באיטיות ואציליות. זנבו היה מורם בקשת גאה -
1:0.

לא סיפרתי על זה לאף-אחד. אני? מפחד מחתול?
בתקופה לאחר מכן,  הייתי הולך לרועי בדרך הארוכה יותר, חוצה את
הכביש, רק כדי לא לעבור ליד הפח של פחד. בשובי בלילות, הייתי
מחזיק דבר מה ביד, ענף קטן, אבן, שהפחד לא יתפוס אותי.
במשך זמן מה, לא ראיתי אותו.
אני רועי ואיילת ממש התחברנו, ולאט לאט הכרנו עוד אנשים.

הזמן עבר לו. ילדות, בגרות, לימודים, מעבר דירה, עבודה, הרבה
חוויות. השתדלתי להיות תמיד מוקף באנשים. אבל זה לא דבר חדש,
תמיד חששתי להיות לבד. בימים קשים יותר, הייתי חולם על פחד.  
בחלום מבטו (יללתו) הגאה, היה הופך לחד כצרחה ממש, כאילו שד
היה בתוך החתול הזה. הייתי מתעורר בבוקר, והיללה בראשי.
לפעמים, לא בצורה של יללה רגילה, אלה בצורת איזו בגרות מעיקה,
ריב עם חבר, פרידה מבת-זוג.
פחד היה מתגנב אליי, בשעה בה הייתי צריך אותו פחות מהכל.

ואז הכרתי את מיכל. הכרנו בדרום אמריקה, איפשהו בין פרו לברזיל
- התחברנו. ממש קליק. ומאז היינו יחד.
יחד עברנו את הכל. עבודות מזדמנות, מילואים ארוכים, מכינה שלי,
תיקון בגרויות שלה, אפילו גרנו ביחד איזה חצי שנה בדרום
תל-אביב, באיזה חור קטן ומוזנח שקראנו לו הדירה שלנו. בשבתות
היינו מבלים יחד, מטיילים, נוסעים להורים שלה, שלי.
כשהיינו מבקרים את הוריי, היית לוקח אותה לטייל בפארק, ליד
הבית הישן שלי. היינו מתיישבים על הספסל מול הנדנדות שנראו כעת
כה קטנות ונמוכות, ושוקעים בשיחה על חוויות ילדות, על הזמנים
המשתנים, על זכרונות. פעם גם סיפרתי לה על פחד. היא לא הבינה.
איכשהו, תמיד כשהייתי חוזר איתה, הוא לא היה שם.
כשפוטרה מהעבודה, נפרדנו לשבוע. סתם מריבה טיפשית. היא הייתה
עצבנית, אני הייתי חסר רגישות ושנינו התנהגנו כילדים. באותה
שבת, כשנסעתי לבקר את ההורים לבדי, ראיתי בחנייה קצה זנב שחור.
משהו בי ליחש שזה פחד, אבל התעלמתי, ומיהרתי להיכנס הביתה.
כששכבתי לישון, וחשבתי על כך, הצטערתי שמיכלי לא לידי לראות
אותו.

באותה שנה התקבלתי לאוניברסיטה בעיר ילדותי. חזרתי לגור בבית
הוריי, ומיכלי מצאה עבודה חדשה באיזה משרד פרטי. ניסיתי לחדש
קשר עם כל החבר'ה הישנים; רועי כבר חתם קבע שני, ואיילת הייתה
בבית רק לעיתים נדירות כי היא למדה מדעי הרוח באיזו מכללה
בדרום. אחרי חצי שנה, מיכלי הגישה בקשת לימודים באוניברסיטת
ת"א. שנינו ידענו שזו תחילת הסוף. השיגרה שברה אותנו. התחלנו
להיסחף במונוטוניות של החיים. לומדים, אוכלים, מדי פעם עושים
אהבה. מנסים שלא להיבלע בזרם הלימודים, שלא להתמודד עם מחשבות
של אי-ודאות על עתיד, חיים, קריירה, משפחה, אנחנו.
היינו נפגשים מפעם לפעם, כל אחד עמוס בחייו החדשים. הפרידה,
הייתה כנראה בלתי נמנעת. לא מכעס. נפרדנו מתוך הבנה הדדית,
ששנינו השתנינו, ויהיה לנו עדיף בנפרד, נפרדנו, מתוך אותה
הסיבה שבעטייה התחלנו את הקשר, מאהבה. בלי ריב, בלי טינה, פשוט
פרידה, כואבת ואמיתית.

באותו ערב חורפי, חתמנו בחיבוק ונשיקה ואיחלתי לה כל טוב.
אפילו אמרנו שנשמור על קשר. ושמרנו. חלקית.

התחיל סמסטר חדש, וכמעט ולא הייתי יוצא מהבית. היציאה היחידה
הייתה למכולת, לחדש את מלאי ה-LM לייט שלי, או לאוניברסיטה,
ללמוד. ימיי ולילותיי עסקו באיך לסיים כתיבת עבודה זו, מתי
להגיש גיליון תרגילים אחר, התכוננות לאיזה בוחן, כל היום
למדתי.
הקשר עם איילת, עבר לרמת 'שלום-שלום', ואת רועי הייתי רואה רק
פעם בשבועיים-שלושה. בתום הסמסטר, כאשר החלה תקופת המבחנים,
כבר כמעט לא חשבתי על מיכל, מרוב הלחץ והעומס. חרשתי יום
ולילה, רק לעבור, רק לעבור.

אתמול נאלצתי לחשוב עליה.
בערך בשבע בערב, היא התקשרה, שיחה קצרה. די לבבית. אמרה שהיא
מתארסת, והיא רוצה שאני אשמע ממנה ראשון. לרגע שתקתי, ואז
תפסתי את עצמי, ובקול בטוח כל האפשר, אמרתי שאשמח לבוא, ושאני
מאושר בשבילה. ניתקנו.
התיישבתי על הריצפה הקרה.
משהו בי נחנק. מיכלי, מתחתנת.

אני די בטוח שנכשלתי היום בחדו"א. פיזית, הייתי נוכח בחדר
הבחינה. אפילו קיבלתי טופס ומילאתי את חלקו. אבל חשבתי רק על
מיכל. בדרך הביתה, עברתי ליד הפארק בו היינו יושבים. הייתי כל
כך לבד, וכל כך עצוב. חשבתי על הכישלון ועל מיכל. חשבתי על כמה
חרא זה להיות במצב אקדמי לא תקין (שזה שם יפה וטכנולוגי לממוצע
גרוע), וכמה אין לי הכוח להתמודד עם ועידת הדיקן בלי מיכלי
לצידי. כל כך רציתי אותה. השכונה הייתה ריקה. רציתי שתנחם,
שתחבק, שתגיד לי שיש מועד ב', שיש לי סיכוי, שעדיין יש לה פינה
חמה בלב בשבילי. יחלתי לדבר איתה, כמו פעם, לשמוע את הצחוק
בקולה. רציתי שתגיד שהיא אוהבת, למרות שאנחנו שונים ושיש לה
מישהו...
לפתע ראיתי את פחד. הוא ישב בקצה הרחוק של הגן, בוחן. כמו אז,
כשהייתי קטן, בכניסה לביתי. עיניו תרו סביבו. הוא קם והחל
להתקדם לכיווני. הסתכלתי עליו, מחשבותיי נדדו. חשבתי על אותו
מפגש אז בפתח ביתי כשהייתי קטן, על המבחן היום, על המינוס
בבנק, על מיכלי, על איך זה שעדיין לא מצאתי עבודה נורמלית שתתן
לי מספיק כסף לעזוב את השכונה הריקה הזאת, ועל החתול-שד
המחורבן הזה, שרק גורם לי להרגיש עוד יותר גרוע.

זמזום יתושון לידי, העיר אותי ממחשבותי. הסתכלתי סביבי. פחד
ישב למרגלותיי, קרוב עד כדי נגיעה. לא זזתי. הוא הסתכל עליי.
אותו זוג עיניים, אותו המבט המקפיא, אותו הפחד.
בליבי, חשבתי עד כמה סוריאליסטית והזויה הסצינה הזו לצופה מן
הצד. חתול שחור, זקן, מסמורטט, עם כמה שריטות בגבו, בוהה
בסטודנט שפוף, עם ג'ינס כחול, וחולצה משובצת שכבר מזמן הייתה
צריכה למצוא דרכה לפח הזבל, הבוהה בו בחזרה, על ספסל שבור
בפארק קטן מול נדנדות חורקות, בצהריי היום הגרוע ביותר שחוויתי
מזה זמן רב.
קול ציפור החריש את הסביבה. לא זזנו. כל כך רציתי להרים את
המידה ה-44 שלי, ולהראות לחתול הזה מאיפה משתין הדג. פשוט
להעיף בבעיטה, את הבדידות והכעס והעצב והחדו"א והגעגועים למיכל
ואת כל מה שכמעט שובר אותי. להעיף בבעיטה את הפחד. אבל רגלי לא
נענתה לי.
ואז פחד קם. זנב קודם, אח"כ גוף. לרגע, נשארתי קפוא. הוא התקרב
אליי, לאט, התחכך לי בג'ינס ואחר-כך גרגר. כמעט כמו חתול
אמיתי.