אתמול החברה הכי טובה שלי נפלה לתוך מקרר.  ליתר דיוק, היא
נפלה לתוך מקרר בשבוע שעבר, אבל סיפרה לי על כך רק אתמול.
אנחנו כבר לא משוחחות באותה תדירות כמו פעם.  בזמנו סברתי שזה
בעקבות העובדה שהיא שוכבת עם חבר שלה, ואין לה זמן בשבילי, אבל
אז הגעתי למסקנה שזה בעקבות העובדה שאני שוכבת עם חבר שלה,
ואין לי זמן בשבילה.  אולי אני טועה בקשר לזה, לא הקדשתי לזה
יותר מדי מחשבה.  אני עסוקה בלשכב, כמו שאני חושבת שכבר
ציינתי.
איך לעזאזל בן-אדם נופל לתוך מקרר? שאלתי תוך כדי שאגות צחוק,
שנבעו מתמונה מנטלית של האירוע שראיתי לנגד עיני.
זה פשוט קרה, היא אמרה בקול מלא שלווה, זה הכל חלק מהעבודה.
אני מיד הנחתי שזו היתה הערת נאצה בעלת אופי עוקצני כלפי, מפאת
היותי מובטלת טרייה, ומיהרתי לטרוק את הטלפון, מה שגרם לגדיעת
השיחה בטרם עת.
אז עכשיו כשאני כבר לא מדברת איתה, אין לי עם מי לדבר יותר בכל
העולם.
חוץ מ"הלו" בטלפון ו"תודה" במכולת אני פשוט לא אומרת כלום.
גלויות מגיעות אל פתח דלתי ממקומות רחוקים מעבר לים, ואני
מקרבת אותם אל פני ומנסה להריח נופים אחרים.  לפעמים אני מריחה
פרחים במורד הר שנושק לשמים, דגיגים מרחפים בין שוניות ופתיתי
שלג מטפטפים מקצוות ענפים.  ולפעמים אני סתם מריחה את ריח כפות
הידיים המזיעות של הדוור.