דנה התעוררה בבוקר, יצאה החוצה לגינה והסתכלה על השמיים אשר
חלקם היו מכוסים בעננים.
היא שאלה את עצמה שאלה פשוטה אחת: "לשם מה אני כאן?"
לא הייתה תשובה בפיה.
הדבר לא נתן לה מנוח והדהד בכל ישותה, חלומותיה ומעשיה.
יום אחד דנה קמה והחליטה שהיא הולכת לחפש אחר התשובה לשאלה:
"לשם מה אנחנו כאן?"
היא לא ידעה איפה להתחיל, אבל שמעה שכולם נוסעים למזרח-הרחוק
בשביל לחפש.
אז זה מה שעשתה.
היא קנתה כרטיס להודו והגיעה לשדה תעופה.
המטוס שאמור היה להמריא בחצות התעכב בשלוש שעות, אולם הטיסה
שבה חזרו אנשים מהודו הקדימה, וכך מצאה דנה את עצמה יושבת
בבית-קפה בנמל-התעופה ומשוחחת עם אבי (אברהם).
דנה שאלה את אבי:
"האם מצאת את התשובה לשאלה למה אנחנו כאן?"
אבי חייך בחיוך מזדהה כאשר נוסטלגיה קלה שטפה את מחשבותיו
וענה:
"אני שבע שנים כיתתתי את רגלי וחיפשתי את אותו הדבר."
דנה: "האם גילית משהו?"
אבי: "אולי כן, אולי לא."
דנה: "מה זאת אומרת?"
אבי: " לאחר כמעט שבע שנים של חיפושים מייאשים אחר התשובה,
התיישבתי ליד באר מים.
הגיעה לבאר מקומית ובשל כך נתבקשתי לסור מדרכה. באותו הרגע עבר
איש זקן מאחוריי ובלי לשים לב הפלתיו על הארץ.
עזרתי לו לקום והוא כאילו ידע שכל הדברים הללו הולכים לקרות,
הוא כביכול קרא את צעדיי.
מצאתי את עצמי לאחר שעה קלה בביתו הקט, דנים על טבעם של הדברים
בעולם.
אזרתי לבסוף אומץ ושאלתיו:
'תגיד, דהימי, מה הסיבה שאנחנו כאן, ויותר מכך מעניין אותי
לדעת: למה כל-כך מעניינת אותי הסיבה לכך שאנחנו כאן?'
דהימי הביט בי בעיניו החודרות וענה:
'ראה, אברהם, מדוע אנחנו כאן הינה תשובה אינדיבידואלית לכל אחד
ואחד. לכל אחד ואחד יש את הייעוד שלו.'
אבי: 'אז מדוע אנחנו צריכים לשחק במשחק המצחיק הזה של החיים
ולהתחפש בשלל צבעים וגוונים?'
דהימי: 'זאת בדיוק הסיבה. עליך לדעת להתחפש, אך בתוך עצמך
להיות המחפש.'
אבי: 'הבהר, הדבר איננו נהיר לי.'
דהימי: 'ראה את כל אותם האנשים שמתרוצצים ועושים דברים מבלי
שיודעים את סיבת עשייתם. אינם יודעים מה ייעודם, אלא רק רוצים
לחוש טוב יותר ממה שהם חשים עכשיו. אותם האנשים מפספסים את
המקור לכל אותם הדברים. אבל כל הרעיון הוא במשחק עצמו, עליך
לשחק אבל לזכור שאתה שחקן בלבד. כל אדם אמור להיות מחפש, אך
הוא התבלבל בדמותו של המחופש ועל-כן איננו מוצא לעצמו מנוח.
מדוע לדעתך קיימת כזאת חוסר הבנה בעולם לגבי הדבר הכי פשוט,
שאמור להיות הכי נהיר לאדם, דבר אשר קרוי אהבה...'
אבי: 'מדוע, דהימי?'
דהימי: 'האדם, בשל חוסר הבנתו את הדברים, מחפש למצוא את ההשלמה
לעצמו מחוץ לעצמו, אולם זה נשמע לא הגיוני כלל. כיצד יכול
להיות שלם האדם, אם בעצמו לא מצא את השלמות לעצמו? כיצד יכול
לאהוב האדם בשלמות, אם לא מצא את האהבה לעצמו? כיצד יכול האדם
לעשות דברים למען, אם לא עושה הוא דבר מה לעצמו? מדוע לפי דעתך
רוב הקשרים בעולם המערבי מתפרקים ובעולם המזרחי אינם קשרים של
אמת?'
אבי: 'מדוע, דהימי?'
דהימי: 'בעולם המערבי לאישה יש אפשרות להגיב עכשיו. היא
עצמאית, עובדת, ויש לה אפשרות להרהר מה היא רוצה לעצמה. על-כן,
לאחר שגבר ואישה נפגשו והגיעו לאיזשהו שלב בחיים, שבו אין יותר
משא ומתן של קח ותן מגיע הזמן של בני-הזוג להתפצל ולהמשיך
הלאה. בדרך כלל האישה היא זאת שגדלה בהבנתה, מפני שבשלה יותר
לחוש את עולם הרגש האלוהי. בעולם המזרחי, לעומת זאת, המצב
כאילו נראה טוב יותר, אך הכל למראית העין בלבד. הגבר מדכא את
האישה ולא נותן לה חופש ביטוי. אולי אנשים נשארים יחד אך אין
זאת אהבה.'
אבי: 'דהימי, אם כך, מהי אהבה, האם אתה יכול לסבר בפניי על רגש
כה נעלה.'
דהימי: 'זהו רגש סובייקטיבי לכל אחד ואחד וקשה לתארו במילים,
אולם אתן לך דוגמה: אם אתה אוהב מישהי, אזי אתה מוכן לעשות הכל
למענה. אתה תהיה מוכן לטוס מקצהו אחד של העולם לאחר רק בשביל
לראות אותה מחייכת ולחזור. אתה תהיה מוכן להקריב כל שנייה
מחייך על-מנת שתוכל לראות את עיניה, לשמוע את קולה ולחוש את
רוך נשימתה. אתה עד כדי-כך עיוור, שגם אם כל סובביך אומרים
שהנך מתנהג כמשוגע וחסר כל עמדה, אתה ממשיך בשלך ופשוט נמס
כשלג למראה חום בבואתה. אתה לא חושב על דבר מלבדה ואין לך צורך
בשינה, מזון, ביגוד, כי כולך בוער מעצם היותך קיים וחושב. זוהי
רק תמצית של המושג המופלא, שבעצם הופך כל חיפוש לתם ונשלם. קח
את כל מה שסיפרתי לך אהבה, תעלה בחזקת אין-סוף ותקבל מושג
שיתקרב לדבר האמיתי. אולם על-מנת לשבור את כל גבולות המשחקים,
החומות, הקליפות, עליך לשחק את המשחק שכולם משחקים, וזאת למען
עצמך ובכך להבין עד כמה משעשע הוא העולם. המחפש תמיד יהיה
מחופש, הוא לא ינתק עצמו מהזרם, אין לו כל צורך לנסוע למזרח
הרחוק, לשבת עם זקן כסיל ולשמוע אותו מדבר על אהבה. עליך לקום
לצאת לעולם ולזרום עם זרם החיים על כל המערבולות והסכרים. דע
שהכל משחק. אפילו שייקספיר אמר זאת; הוא באמת התכוון לכך, אחרת
לא יכול היה ליצור יצירות כמו שלו. אברהם, תנוח, תשתה וצא
לדרך. מצא את כל המחפשים והמהרהרים לבוא למזרח ושאל אותם: 'לאן
אתם הולכים?' הבהר להם שלא ניתן לחפש מחוץ, את אשר נמצא בפנים.
ובכלל נמאס לי שמדי שנה מבקר אותי מטייל חדש ולא נותן לי לסיים
את הליכת הבוקר בשלום וכל פעם מפיל אותי מרגליי.'
דהימי סיים וצחק בצחוק גדול."

דנה: "רגע, אתה רוצה להגיד שחזרת בשל מה שדהימי אמר לך?"
אבי: "כן ולא, מפני שמעולם לא עזבתי ותמיד נשאתי בתוכי את עצמי
בישראל גם כשהייתי במזרח."
דנה: "אני עדיין לא מבינה."
אבי: "גם אני לא, אבל אני מקווה שלפחות דהימי מבין את עצמו. מה
שאני כן בטוח בו הוא שכל אחד ימצא את התשובה רק מתוך עצמו."
כך נפרדו דנה ואבי.
דנה ישבה כשבע שעות והרהרה, היא פספסה את המטוס ומצאה עצמה
לאחר תריסר שעות שוב בביתה מהרהרת.
באותו היום דנה הבינה -
למרות שאיננה יודעת את התשובה, אמורה להיות תשובה.
אך התשובה מושגת כלאחר יד בעודה יודעת שהיא מחפשת,
ואין דרך אחרת לחפש מאשר להתחפש ולצעוד בשבילים הלא ידועים של
העתיד.
באותו הזמן נתקל בדהימי עוד מחפש ושוב מצא עצמו דהימי על
הקרקע...