זו המונה ליזה,
מציצה בחיוך אניגמטי מתוך מסגרת אל הלובר,
מתבוננת בנו, דוממת, מחייכת סוד.

זו הייתה שיבת השיער שישבה בחלון,
מאחורי שלבי פלסטיק סדורים,
מקפלת את עצמה, בעודה מקטלגת את באי הרחוב.

והקצב, חנותו ריקה מפרות,
מבטו מלא, אך החלל ריק.
מבפנים מביט ברעבים עוברים,
מבחוץ, מביטים בו רעבים,
והמרחק ביניהם הוא מרחק אינסופי של מחבת חם עם שמן.
הוא תמונתם, הם תאוותו.

והנגר, הוא אלוהי, בונה מסגרות להציץ בהן.
ובלילה, כשבא לביתו,
לוקחת אותו שיבתו למיטתה העגולה.
לנוח.