בעונג צרוף התבוננתי בך:
מכה ושובר, הולם,
באופן לא הולם.

בדרך לשם, אל המזבח הזה,
עודדתי
אותך
לנתץ בלי להותיר,
להשמיד, שלא יהיה מה להחזיר.

קולות שלא הותירו מקום לספק
שימחו אותי שאתה מרסק.
ולא, לא עברו בי מחשבות על רחמים.
לא הרחתי סכנה,
רק שמחה מהולה בגאווה

ואמונה שזו הדרך, שזה יצליח, שזה
מוצלח, שזה הצליח, עד שנגמר.
כעת, בלשון עבר,
אני בוכה ולא אקום מן העפר.

תמיד אשאר כאן.
עד הלום.
בעצם כל הזמן הזה,
שברת לי את החלום.