אסנת אינציגר-אלון / שלהי אתמולים |
אותי שתיקה.
מכונסת בדרכי אומרת
זריחות.
השמש זורחת מבפנים
מאירה נשכחות ונגוהות
תקווה.
ואני עתיד נוהה בי
מקווה לטוב.
הים שלי אינו נסוג
גם בזמנים קשים.
הוא דוהר קדימה מסתער
על השכחה הפושה בו
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|