אַהֲבָה? יְצוּר מִסְתּוֹרִי מֵעָמְקֵי הָאֲגַם,
רָאִיתָ אוֹתָהּ אֵצֶל חָבֵר כָּכָה סְתָם,
לֹא יִחַסְתָּ חֲשִׁיבוּת מֻגְבֶּרֶת,
אַחֲרֵי הַכֹּול יֵשׁ הַרְבֵּה דָּגִים בַּיָּם.
אַהֲבָה חֲמַקְמַקָּה,
כְּמוֹ מְדֻוזָּת יַבָּשָׁה,
אוֹתָהּ אָרְזוּ בְּקֻופְסַת שִׁמּוּרִים מְאוֹד מְסֻיֶּימֶת,
אַחֲרֵי הַכֹּול, רַק אַחַת קַיֶּמֶת.
אֵין לַקֻּופְסָא סִימּוּן מְיֻוחָד,
יָכוֹל לִקְנוֹתָהּ מַמָּשׁ כָּל אֶחָד,
לִשְׁתּוֹת אֶת מִיצֶיהָ בְּעֶרֶב הַחַג,
וְאָז אַתָּה תִּישָּׁאֵר לְבַד.
יוֹשֶׁבֶת שׁוֹתֶקֶת בְּהוֹד קֻופְסָתָהּ,
הִיא כְּבָר לֹא חוֹשֶׁבֶת הַרְבֵּה לְעַצְמָהּ,
עַל רֶגַע שֶׁאוּלַי תַּחֲלֹוף לְפָנֶיהָ לְפֶתַע,
אַחֲרֵי הַכֹּול, הָאַהֲבָה כְּבָר מֵתָה. |