אדם יושב על המזח בשעת השקיעה,
מביט אל אופק הים,
מהרהר במהות החיים,
כשהגלים מתנפצים והשחפים בוכים.

הוא שמח להיות רגוע ושליו,
רגוע ובטוח ברגע זה,
כשחושבים על הקשיים שהיו לו בעבר,
וכמה טוב שהם נגמרו.

הים משתרע לפניו,
מרחב עצום ואינסופי,
משקף את צבעי השמיים,
בגוונים של כתום, ורוד וזהב.

הוא נושם עמוק ריח של אוויר מלוח,
מרגיש את הרוח הקרירה על פניו,
והוא יודע שהוא חי,
ברגע זה של חסד מושלם.

הוא חושב על כל הדברים שלמד,
דרך מאבקים ודרך מריבות,
והוא אסיר תודה על המסע,
זה הביא אותו לחיים האלה.

אז הוא יושב ומתבונן בשקיעה,
כשהיום נמוג ללילה,
והוא יודע שהוא התברך,
להיות חי ולהיות צודק.