בארץ של צער וכאב,
חי ילד עם לב מלא מאמץ,
מתייסר ממשקל העבר שלו,
סוף סוף הוא חיפש נחמה ליד הים.

הוא עמד על חוף כל כך עצום,
והביט אל הגלים שהתרסקו,
ובלב כבד חשב,
אם רק היה יכול למצוא קצת תקווה.

הוא חיפש בחוף אבנים חלקות,
ומצא חמש אבנים שהבריקו כמו עצמות,
הוא ערם אותן גבוה בידיים רועדות,
והתפלל שיעמדו איתן, כי זה יאמר שיהיה בסדר.

הילד הביט בנשימה עצורה,
כשהאבנים עמדו גבוהות ללא איום,
הוא הרגיש שביב של תקווה עולה,
והביט אל הים בעיניים חדשות.

אבל כשהוא הסתובב ללכת,
האבנים נפלו ללא דיחוי,
הוא לא ידע שהם נפלו,
והסתלק משם עם לב כל כך נפוח.