האורות צרבו בעיניה, היא ניסתה להסית מבטה,
יש מילים שאי אפשר שלא לחשוב.
היא מסתובבת ברחוב הולכת במעגלים
מתבוננת בעצים, בבניינים, בשמיים
מרימה מבט.
אנשים חיים בתוך דירות מוארות עם חלונות גדולים
כמו בתיאטרון בובות, חיי אקווריום.
מדי פעם היא מסננת לעצמה "אני בסדר"
כמנסה לשכנע איזה צופה מבחוץ,
את הצופה מבחוץ שהיא היא עצמה.
שהיא אני עצמי.
אני יושבת וראשי כבד, המצח מתכווץ.
המבט מתקדר ולרגעים אני מתכווצת תחת משא
המחשבות שמטרידות אותי
אני חושבת עליו ואומרת "אני משחררת"
אולי בסופו של דבר אאמין.