למרגלות מצוק נידח מאסתי בטיפוסי.
כפותי אפרוריות, תרמילי מכביד.
הייני גבוה די לראות את השקיעה, למה לי עוד?
טוב יהיה לי לנוח בצל האבן ולצפות אל הים.
מתחתי אלפי אלפים.
זיעה ניגרת מאפם, נאנקים הם מהמאמץ.
הגעתי לכאן ללא כל זאת, למה לי עוד?
עוד מאה שקיעות יחלפו לפני שאניד אצבע.
לצידי עוד עשרות מטפסים.
שרועים הם באושר, נושמים את האוויר הסמיך.
יכולים אנו לנוח עד סוף ימנו, למה לנו עוד?
שלווים הם כאן עשרות שנים, ואני אהיה כמותם.
בודדים מעלי.
עקבם בסלע, פניהם לשמיים. לבם דופק.
למה להם עוד? מה מחפשים?
שקט שורר על ההר. איש איש בטיפוסו.
מלמעלה קול מקהלה, חד כתער:
"המצוק כלום ואינו, כשצופים משיאו.
הפסגה שטוחה היא, ויציבה.
עמקים ונהרות אינספור נצפים ממנה."
אין שומע ואין עונה.
השמש נוגעת בקו המים, ואט אט נכנס ההר כולו לצל.
צופים הנחים שכמותי על השקיעה, עייפים מטיפוסם.
חושבים מערבה.
ואני מתבונן במקושי.
עודו מבריק, וידיתו מרופדת סביב.
חבלי חזקים, נעלי שלמות.
אם אמשיך, אולי עוד אראה את הזריחה. |