במערכות היחסים הטובות שחווינו בעברנו
      חלקים לא פתורים מתגלים גם כעבור שנים.
      כמו בחפירה ארכיאולוגית
      יש עוד מה לחשוף,
      להבין

      פתע זכרון צץ ומלטף,אחר מכה כברק
      אתה בתוך הדבר,והנה
      נימים דקים של רגשות,חרטה,געגוע,
      עצבובי עצב נמסים בתוכך
      צפים ומתרכזים בלב ואז-
      נשימתך נעתקת לרגע מכבידה בסמיכותה,
      מחלחלת אל נימי הנפש
      משהו לופת אותך
      מן רגע כזה שעתים גם ואם אינו מערער את הוויתך
      לא ניתן להתעלם ממנו

      ישנם מקרים, הנוגעים יותר, בהם
      הוויתך המשתקפת [גם] באמצעות הסובבים אותך,
      מחמיצה פניה לנוכח חוורונם
      אל מול זוהרם של הנותרים מאחור.
      חוסר תוחלתו של הפספוס צובט בנו
      עתים אף ביכולתו לדכדך

      ברגעים אלו אתה נותר לא פעם מבולבל,
      האם זהו מעיין מפכה, או ים סוער
      המזמינים אותך לקפוץ פנימה-
      הראשון להתרגע, השני להסתכן ולהיסחף  

      אני משער, שישנה איזושהי שפה, ש-בה    
      צבר כל הרגשות הללו, מתבטא במילה אחת בודדה,
      לא מצאתיה בשפה העברית.

      הרגעים האלו נדמים לי כטיפות
      המחלחלות במשך שנים
      ומתהוות לנטיפים
      כל מערכת יחסים והנטיף שלה.

      לכל אדם מערת נטיפים הנחבאת בתוכו
      ואותה הוא נושא עמו בכל זמן ומקום.