הסרט מתחיל עם קלוזאפ על הפרצוף הלא מגולח של ברוס וויליס, אז
ברור שהוא שוטר או בלש פרטי או משהו כזה. הוא לובש בגדים של
פועל ניקיון ונכנס עם מגב לתא שירותים לח וחנוק מריח של אמוניה
וגופרית.

בתוך האסלה יש כתם שחור בדופן הפנימית, איפה שהמים מתחילים.
ברוס משפשף חזק עם מברשת לבנה, אבל הכתם לא יורד.

הוא שולף שפריצר מפלסטיק כחול עם תווית אדומה.  על התווית יש
תמונת גולגולת  וכיתוב שחור מתחת  "זהירות! מכיל 80 אחוז חומצת
מלח!" הוא משחרר את הניצרה, מכוון את השפריצר לכיוון הכתם במבט
מאיים ואומר

"היפי קא  יי,  מאדאר פאקר"

ויורה.

הכתם נמלט ימינה, הוא צפה את המהלך הזה מראש... הוא מצליח
להתחמק מסילון החומצה ומתחיל לגדול ולהתפצל לעשרות כתמים
נוספים הקופצים  מהאסלה ומטפסים על הקירות מסביבו בצורה
מאיימת

מים שחורים באסלה מתחילים לבעבע ואז לגעוש בצורה מוזרה

"וואט דה פאק?"  אומר ברוס, "איטס א פאקינג טראפ",

הוא זועק למכשיר הקשר המחובר למגב "אופיסר ניד בק אפ אסיסטנט
איי אם אין ספורט קלאב קאנטרי, נאו גוד דם איט! נאו!!!!"

מהקו השני שומעים קול צרוד של אישה " מוסי זה אתה? זה אתה
מוסי? מה מושיקו אמר לך? תפסיק עם השטויות האלו, כאן מדווחים
רק על בעיות בניקיון!!"

הוא צועק למכשיר: "נו פאקינג שיט ליידי, דו איי סאונד לייק
איים אורדרינג א פיטצה!!"

אישה בקשר: "מושיקו!!  אין לי כוח נו..!!  שוב הילד הזה שולח
הודעות, שמישהו יילך לדבר איתו"

הכתמים מתלחששים ברחש מעורר צמרמורת ואז מתאחדים כולם לכתם אחד
ענקי על התיקרה,  נראה שזה הסוף שלו...

ברוס, מביט למעלה במבט חכם כזה וזורק חיוך, לפתע בועט בדלת תא
השירותים ומזנק החוצה, האסלה מתפוצצת וסילון מים יוצא ממנה.

הכתם עכשיו מטפטף מהתקרה לריצפה ונערם מולו לדמות מפלצת שחורה
עם שיני טרף ועיני שד.
השד מחייך.

ברוס וויליס גם מחייך ואז צוחק, הוא פותח את כף ידו ומראה לשד
כי בידו יש רק את  הפקק של בקבוק תמיסת המלח.

הוא שפך את כל תוכן הבקבוק לאסלה...

השד מספיק לומר רק
"פאק."

ונעלם באדי החומצה.


ברוס וויליס זוחל על הריצפה פצוע בתוך שלולית מים, דם וחומצת
מלח. אהובתו מחכה לו בסוף המסדרון, עוד מעט יתנשקו, היא תאמר
לו שהיא אוהבת אותו.



מציאות

מאותו יום הוא לא נכנס לביתה של קטיה, וגם בבית הספר הם הפסיקו
לשבת יחדיו, הוא חזר לשבת ליד  מנשה . בשנה הבאה קטיה תעבור
לירושלים יחד עם משפחתה, לפעמים היה קורא על אמא שלה בעיתון,
היא הגיעה לתפקיד בכיר במשרד המשפטים. אך לבסוף הפסיק
להתעניין. נשארה רק  תחושת החוסר, של אותה חתיכת גזר בועה
מלופף על מעקה בחדר המדרגות.