New Stage - Go To Main Page

ירון שקופ
/
תחיית המתים

הלילה התרחשה תחיית המתים. לפנות בוקר, קיבלתי טלפון בהול מבית
העלמין.
"האלו, ירון?", "כן?" עניתי בקול סדוק, "זו ברוריה מבית עלמין
ירקון. אבא שלך פה, מבקש שתגיע". "תני לי אותו!" שמעתי את אבי
פוקד ברקע, השפורפרת עברה באחת לאבי שהרעים "ירון, תבוא לפה,
אני רוצה הביתה". "אבא?!" עניתי, "אני לא מאמין, בקושי הספקנו
להיפרד", "אין לי זמן לזה! תביא לי גם משהו ללבוש! יש עליי רק
תכריכים!", ברוריה היסתה אותו בטון טרוד: "אדון, מספיק, יש פה
עוד אנשים", ברוריה השתלטה על השפורפרת ומיד ירתה: "תביא לו גם
כיסא גלגלים!". "אהה...", תהיתי, "הוא עדיין..".. "כמו שהלך,
ככה חזר. שלום ולהתראות".
בהיתי בטלפון ופניתי להתארגן במהירות.
הדרך לבית העלמין הייתה מייגעת, השתרכתי בטור מכוניות ארוך לצד
נהגים טרוטי עיניים. נדמה היה, שכל העולם נוהר לבית העלמין.
לא ידעתי כיצד אספר לו שהשכרנו את דירתו, שאנשים זרים מתגוררים
בה כעת.
פגשתי את אבא שלי ישוב על ספסל בשער החסד. "אבא!", נפלתי על
כתפו בחיבוק. "אני ערום!" הוא סינן באוזני, "תעזור לי להתלבש
ונעוף מפה". הלבשתי אותו בדממה, מתעלם מעיניים סקרניות נעוצות
בנו. "מהר!" הוא האיץ בי, "לפני שכולם ייצאו מפה ונתקע
בפקקים".
הפקקים בדרכנו חזרה היו איטיים להחריד. הרדיו זמזם בהיסטריה
ונראה שאנו בעיצומו של אירוע בקנה מידה היסטורי. ראיינו מישהו
שנפטר לפני למעלה ממאתיים שנה ובמקום להשיב לשאלות המראיינת
הוא החזיר בשאלות משלו: "מה את מחזיקה ביד?", "מה יש לו על
הכתף?" עד שהיא התייאשה והחזירה את השידור לאולפן.
ניסיתי לארגן את המחשבות. איפה אשכן אותו? איך אספר לו שהדירה
שלו לא זמינה כרגע?
הבטתי בו במראת הרכב, מנסה לקרוא את ארשת פניו. "אבא", פתחתי
ונשמתי נשימה עמוקה. "רציתי להגיד לך תודה...". "לא עכשיו",
ענה לי אבי ביובש, "אני מאוד עייף".
"בסדר", השבתי בקול קטן.
"תעצור", הוא ביקש, "אני רוצה לנשום אוויר". עצרתי את הרכב
בתחנת אוטובוס, הודף חבורת טרמפיסטים, מנסה לנחש אם היו מתים
עד לא מכבר.
"אני אעשה כמה טלפונים", הנחתי יד על כתפו. "בסדר", ענה ביובש
והסתובב בגבו אליי.
חיפשתי בקדחתנות טלפונים לשכירות לטווח קצר. טלפון אחד או
שניים, חשבתי לעצמי, כמה דקות.
חיפושיי העלו חרס. הסתבר שהקדימו אותי בכל מקום שפניתי אליו.
"אבא", הסתובבתי. אבי לא נראה בשום מקום. "אבא?!", שאלתי בקול
מודאג, "אבא??", צעקתי, כשהפחד נאחז בקרביי, מסתובב על צירי עד
שראשי הסתחרר. "מה אתה צועק?!", אמרה לי אישה מבוגרת. "ההוא
בכיסא גלגלים?!", "כן!", השבתי בהקלה, "איפה הוא?!", "עלה על
מונית כשהיית בטלפון.. אתם הצעירים רק הטלפון שלכם מעניין
אתכם!". חשבתי להסביר לה שהתקשרתי לרווחתו אך לפני שפציתי פה
היא כבר פנתה ממני ובדממה שבתי לרכב.
מחשבותיי התרוצצו, אך לא לזמן רב. זיהיתי מייד את המספר על
הצג. הרע שבפחדיי. שיחה מדירתו של אבי. "ירון!", צרח. הרחקתי
מעט את האפרכסת מאוזני. "אני פה בדירה שלי!", "מאיפה היה לך
מפתח?!" תהיתי, "מפסיה השכנה, מאיפה?!" הוא השיב בחוסר סבלנות,
"יש פה ילדים בוכים בדירה שלי, צעצועים.".. "איפה כל הדברים
שלי?!".
"אבא", ניסיתי להרגיע, "שום אבא!", זעק, "איך שמתתי מכרתם את
הדירה שלי!", "השכרנו", מחיתי בעלבון, "לא היה לנו לב למכור...
השכירות תסתיים עוד כמה חודשים ותחזור חזרה". "אני רוצה את כל
הדברים שלי חזרה בדירה, שמעת?!", ציווה בקול שהכרתי היטב משחר
ילדותי. גמגמתי בכבדות, "לא יחסר לך שום דבר... נשיג דברים
שתאהב".
"בסדר", השיב בהשלמה. "מתי אתה מגיע?.. אל תיגע בזה! זה חשמל!"
שמעתי אותו גוער בילד. "אני בדרך".
עצרנו במלון. "אתה בטוח?" הוא שאל אותי. "כן כן. כמה ימים.
תתארגן, תנוח טוב, תתעדכן ונחשוב על פתרון אחר עד שתשוב
לדירה".
בשתיקה קודרת סייעתי לו להיכנס לכיסא הגלגלים בתרגולת שביצענו
פעמים כה רבות בשנותיו האחרונות בתקופת חייו הראשונה.
"כמה דקות", אמרה פקידת הקבלה בקול לאה, "אני אבדוק מה יש
לנו". "תודה.", השבתי, ופניתי לשבת ליד אבי. הבטתי בפניו
הטרודות. זו בוודאי לא התקומה שדמיין חשבתי ביני לבין עצמי.
"אבא, רציתי לומר לך תודה... רציתי..". "ירון", קטעה את דברי
בצפצוף מיקרופון פקידת הקבלה, "תיגש מהר", אמר אבי, הלחץ ניכר
בקולו. "אני מצטערת.", אמרה הפקידה אין לנו כלום. "אז סוויטה",
השבתי בקול נואש. "אלו נחטפו ראשונות.", "מה?!", נחרדתי, "זו
בכלל לא העונה", "זו עונת תחיית המתים", ענתה הפקידה בקול מגחך
וכשהבחינה בהבעתי המיואשת , הוסיפה, "יש לנו את המספר שלך, אם
משהו ישתנה".
הסעתי את כיסא הגלגלים משם. אבי שתק. בידו כיסה את פיו, כפי
שנהג לעשות כשהיה מהורהר.
"איפה אנחנו?" שאל. "ליד הטיילת." השבתי, "נסע אליי. אני אארגן
את הילדים ואפנה לך חדר". "קח אותי לים". השיב בקצרה. "הפסקה
קצרה ונמשיך", קבעתי. "טוב", הסכים.
ככל שהתקדמנו לים, האווירה נעשתה עכורה. כל נשימה שלו הדיפה
עצבות.
עצרנו מספר פסיעות לפני גדת הטיילת. "אני רוצה לשבת שם קצת
לבד", ביקש אבי. "כן, ברור, אתה צריך קצת זמן לעכל וגם אני.".
הבטתי בדמותו המתרחקת בכיסא הגלגלים. "אבא!", קראתי, "אני רוצה
לומר לך תודה... אני רוצה...". אך הוא כבר התרחק וכנראה לא
שמע.
הקצתי מהחלום. דקירת געגוע פילחה את הלב.

לזכרו של אבי, יצחק שקופ ז"ל במלאת לו 71 שנים



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 14/6/21 2:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ירון שקופ

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה