איזה בן-זונה החרק הזה
כל הזמן מזמזם לי ליד האוזן
מנסה להיכנס לי לאוזן
לאכול את המוח שלי
אבל אני לא אתן לחרק הזה לאכול את המוח שלי

הוא עוקץ אותי במקומות שונים
גם במקומות רגישים
כמו קצה הבולבול
כמו על השפתיים
כמו בעפעפיים של העיניים

לכן עשיתי מעשה
והקמתי מחזה
מיקמתי את כל השחקנים
ואמרתי יש תפקיד חשוב של נידון לתלייה
בטוח התפקיד יביא לשחקן אוסקר
אבל אף-אחד לא מתאים

אני לא מתאימה, אמרה בובת הסמרטוטים
גם אני לא מתאים, אמר חייל הפלסטיק,
וגם חייל הלגו אמר
אנחנו משחקים תפקידים אחרים, הם אמרו,
פחות חשובים
מה לעשות, זה גורלנו בחיים

אני אשחק את תפקיד הנידון לתלייה,
אמר החרק מלא התלהבות
אוסקר אתה אמרת? תפור עליי
יש לנו שחקן! הכרזתי לכל האחרים

הוא צעד לבמת נידוני המוות בתלייה - בגאווה
הדובי הקטן הקיש בתופים
כל הקהל עצר את נשימתו
הוא כרך את צווארו בחבל התלייה
ואמר זו תהיה סצנה מצויינה
הבובה של הליצן הפילה את רצפת הבמה
החרק נתלה בצווארו ונחנק
נתלה ונחנק
זה כבר לא כיף, אמר החרק
למה הוא לא מת? שאלתי את בובת הליצן,
זה פוגם בסצנה
אל תדאג, אמר הליצן,
הניף את הגרזן וכרת את ראש החרק

עכשיו החרק לא מזמזם לי באוזן
ולא מנסה להיכנס לי לאוזן,
כדי לאכול לי את המוח
הוא גם לא עוקץ אותי במקומות רגישים.

וזה הסיפור איך שיטיתי בחרק וניצחתי אותו.