עברה חצי שנה מאז שנפטרת אבא, ובזמן האחרון יש לי חלומות שבהם
אתה עובר את המסלול שבין החיים למוות, ועוד לא הגעת לסופו.
במשך תקופה ארוכה, לא היית מת בחלום אלא רק חולה מאוד, כמו
שהתרגלנו בחודשים שלפני. למדנו שבניגוד לסרט, מצבי האי-וודאות
נמתחים ולא ניתן לערוך אותם, עד כמה קשה לחיות בהמתנה ועם זאת
כמה תקווה גלומה בה. לאחרונה החלומות עליך נהיו זומביים יותר,
אתה חצי מת, חצי חי, בחלום ניסינו להתייחס אליך כאילו אתה חי,
אבל חשבתי לעצמי בראש שאם מישהו יפגוש אותך הוא יבין שזה לא
הגיוני. כמה הגיוני לייצר סרטים שהופכים את המסלול הזה לפחות
דיכוטומי ממה שהוא במציאות. אני מחכה לרגע שבו המציאות תגלוש
אל החלום ואז אוכל אולי להשלים איתה. היית כביכול מוכן למותך,
ומאז שהיינו ילדים ספרת לנו שאתה הולך למות בגיל חמישים,
שהייתה לך הרגשה כזאת, איזו מחשבה משונה. טוב נו, טעית בחמש
עשרה שנים. ידעתי שמבפנים אתה מפחד, אבל משהו בגישה הכל כך
קונקרטית לחיים, כמעט ומעוררת הקנאה, וההשלמה והשמחה מהדברים
הקטנים, אתה היית המוכן מכולם. קשה לי עם הסיפורים שלא סיפרו
עליך בשבעה, ועל הדמעות המועטות שנזלו עליך, בחייך לא היית
טלית שכולה תכלת בלשון המעטה, אך ניסית, וזה מה שחשוב.