לפעמים אני רוצה לתפוס את הזמן
ולכבול אותו בשלשלאות פלדה
כשפתאום בין אחת לשתיים אחר חצות
את מעקצצת לי בתוך המחשבות
לא רוצה להניח
לא רוצה להרפות
בין נמנומים ומיחושים ליקיצות מקפיצות
הלב שלי מתכווץ משתבר דואג דואב
ומתגעגע
עד כאב לאנחות
שבעצם לא חיבקתי אותך איזה חודש
לפחות
אולי יותר.
כי לפעמים אני באאוט מוחלט
ולפעמים מצוקת האיך? והמתי?
ובשל הבלי הזמן...
ועכשיו
אני מוכרחה לחבק אותך עכשיו
ולנשום אותך עמוקות לרווחה כמו אז
ולהבטיח לעצמי ולך
שהרבה-הרבה יותר
במרוצת דהרת הזמן.
או למות.
שתהא לי סיבה הכי מוצדקת שבעולם