"בואי, קומי, הכנתי לך קפה."

"תודה רבה."

שמש יפה זורחת, ולמרות השעה המוקדמת למדתי ליהנות מתחילתו של
הבוקר, מסיומה של זריחה, מהאוויר הקר.

סיגריה בחוץ, מוזיקה באזניות, ואני נושמת אוויר.

אני רגועה. אני סטטית. ללא רעשי רקע וללא נגיעות פתאומיות
מהעולם. אין שום דבר אקראי שיכול להפתיע אותי, שיוכל להקפיץ
אותי.

סידרתי את זה כך שלא יהיה.

תמיד הייתה לי יכולת מופלאה להעסיק את עצמי, אך תמיד נזקקתי
מאוד לחברה. בגלל זה גם תמיד נפגעתי.

אבל אין את זה יותר עכשיו.

אני לוקחת אוויר מלוא ריאותיי, נהנית מהרגע. נהנית מהבוקר.
שמחה על החיים.

אני תמיד עם אנשים, אף פעם לא לבד. לא מרגישה יותר בדידות.  

לא מרגישה את לחצי החיים, מחויבויות ומטלות שאני צריכה לעשות,
עבודה שאני צריכה לסיים, לימודים בהם לא הצלחתי להצטיין. יש
אותי ויש את הרגע הזה, והבקרים האלה הם כל מה שאני צריכה.

עוד שאכטה מהסיגריה ולגימה מהקפה, ואני עולה להתלבש. קוראת קצת
בספר שהתחלתי לפני יומיים, שמתאר מסעות של ילדה בארץ רחוקה.

יש הרבה רעש מסביב אבל אני כבר מזמן לא שומעת, למדתי להתעלם
ולהכניס רק את הרעשים שלהם אני זקוקה. מגיעה לארוחת בוקר
וכדורים וממשיכה עם הספר לאורך היום.

לפעמים יש פעילויות בהן אני צריכה להשתתף, גם כאן אני יודעת
לשמוע- ולא לשמוע, להנהן ולזרוק את המשפט הנכון שמתאים לשאלה.
זה מחיר קטן שאני צריכה לשלם, וזה עדיף על ההתמודדות עם עודף
המשימות והכאוטיות בחוץ שהייתה משאירה אותי ללא אוויר.

הייתי עורכת דין, הייתי חוקרת במשטרה, הייתי מועמדת במסלול
מהיר  לשיפוט, הייתי פעם נשואה.

היום אני מאושרת.