ופתאום אני חושב שמבין כל השירים שכתבתי עליך,
לך לא הקדשתי מהם אף לא אחד,
אלא לכאב בלבד.

בעבר,
זכרונותיך הלמו בי כגלים סוערים שעלו מן המצולות
והתנפצו בחוזקה לרסיסים על הסלעים הכבדים שבחופי.
אך עכשיו הם מרגישים לי כמים עמוקים, כמוסים בקרקעית באר
קרים, אפלים. שקטים.
וממני כבר אזלו הכוחות לדלות מהם החוצה,
שפתיים דובבות, דוממות,
פי כבד כאבן על פי הבאר,
ופיותינו שותקים אף בחלומות.

אם הייתי צריך לבחור איזה מקום אחד,
במה הייתי בוחר?
זו בוודאי הייתה אותה מרפסת מלאת שמש בפוריה, מול הכנרת.
אוכלים קרקר עם גבינה וענבים ומולנו עדר פרות יורד במורד ההר,
מלחכות לאטן עשב צהוב בצל כמה עצים גבוהים, ארוכים, רחבי
עלים.
היינו מדברים יחד כל היום, ובלילה, כשהחושך יכסה את הארץ
כשמיכה,
ועל הכנרת השחורה רק אורות עמומים של טבריה מנצנצים עם השתקפות
כוכבים רחוקים,
הייתי שר לך איזו קינה, Black  של Pearl Jam
אך במילים ובלחן שלי,
שעבורך היו נשמעות כמו מנגינה עתיקה של האיידה,
מילים בנות אלפי שנים מארצות ההרים,
כמו אותן המנגינות שאתה היית שר בסלון ומייחד לאמא שלך
כשנפטרה,
ואז הגיע תורי, מוקדם מידי הגיע תורי לשיר גם לך.

והבכי שלנו היה קורע את השמיים,
והדמעות היו זולגות כנחל במורד הרים שוממים,
אל הכנרת השחורה,
אל מים שקטים אפלים.