לבד בגשם בלי איש עליו
הוא מסתכל אל השחור המוחלט
אורות העיר מטעות,
הכול חשוך עד העצם
הוא לבוש היטב וקר לו
עוד מעט ייפלו פגזים בצפון
הנהר השוצף מטביע גם אותו ומחניק לו,
איך עיניים ננעצות בו כמו כידון
רוח של לילה על פני הארץ שוצפת
הוא שומע - קולות צחוק ההמון
בשעה שהאדמה תחת רגליו נסדקת,
איש יושב במרפסת וקורא עיתון
עברו הימים הקשים, כך אבא מבטיח
לא יהיו עוד מצוקות ובדידות
אבל לבדו מול הישימון עוד פורח
פרח שחור מדיף ריחות של שיכרות
'שמע בקול האלוהים, כך אבא מוכיח,
אל תטה אוזן לפיות זרים
בה בשעה שהיד נוגעת במים,
יהפכו המים לכדור אש ועשן
שם על האבן עוד נשמתו מונחת
פותחת פה קטן לגשמים ראשונים
בטיפוס על ההר גופו נשבר ונשמתו נאנקת
במרחבי השדות פורחות חרציות,
קטנות
יחפות,
צמאות לעוד. |
