[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דין ריבר
/
אני רצה ערומה בים

ים.
משמאל, על הים, השמש זורחת, ומימין, על החוף, גברים מסתכלים לי
על השדיים, או על התחת- תלוי על מי מסתכלים.
הראשון בדצמבר. תחילת החודש האחרון של אלפיים ועשרים. אנשים
שעוברים לבד בטיילת מסתכלים, חלק מהם הולכים עם החברות שלהם
וממציאים אפילו תירוץ להעצר - שהם צריכים לשרוך את הנעל נניח,
או שבדיוק קריטי להם לבדוק את ההודעות שהם קיבלו בפלאפון. אבל
יש כאלה שנעצרים גם בלי תירוצים, כנים עלאק.
אני בטוחה שאחד אפילו שרק לי, אבל לא שמתי לב מי כי בדיוק
הייתי באיזה חלק קשה בריצה, כזה שאני חושבת בו לעצמי אם הכאב
שאני חווה עכשיו זה מהכאב שאומרים שהוא מחשל או שזה הלב שלי
שעומד לקרוס. והזה ששרק, לשרוק יודע, אבל לרוץ הוא לא, אז אני
לא זוכרת מי זה .

אני רצה הרבה, אבל אף-פעם לא ככה- בחוץ, ערומה. ופנסיונרים
זקנים יושבים במרפסת שלהם בקומה שלישית, ומנסים להבין מה הדעה
שלהם בקשר לזה. שם מדובר בדעה בנושאים יותר מופשטים,
אידאולוגיה ומוסר, טוב ורע,
וכאן, זה בכל זאת, הגוף שלי, ולא סתם, הגוף שלי, הגוף שלי
בעירום. כאן מדובר באיזושהי נישה פוסט מודרניסטית, אני אומרת.
אני רצה מהר, המהירות, באיזשהו מקום בחלל, היא הבגדים שלי,
וכשאני מהירה, אני לא חושבת על זה שאני ערומה, אם אני אהיה
מספיק מהירה, אף אחד לא יספיק להסתכל עליי ערומה -כשאני מתקלחת
אני לא מרגישה ערומה, אם אף אחד לא רואה אותי ערומה, אז אני לא
מרגישה ערומה, ואם אני לא מרגישה ערומה, אז זה כאילו אני
לבושה---אני חושבת.
כי מה זה משנה מה כל השאר מרגישים אם אני מרגישה לבושה? פה זה
לא קומה שלישית במרפסת של פנסיונר אלמן, פה זה אצלי בראש. זה
פוסט מודרניזם אצלי- אין אמת אחת.

האמת שאני בכלל לא ערומה. אני לובשת חזיה ותחתונים. אבל בשבילי
זה ערום, וזה מה שמשנה. בשבילי ובשביל איזה זקן אחד שצעק לי
אחרי שלושה או ארבעה קילומטרים, שכדאי שאני אלבש משהו על עצמי
כי קר. אני לא באמת יודעת כי אני לא סופרת, אני פשוט רצה.

התחלתי לרוץ כשהגעתי לים. זה היה או זה או לבכות, וריצה אמרתי,
זה הרבה יותר בריא מלבכות, אז רצתי. אבל לפני זה הורדתי את
החולצה והמכנסיים.
אמא שלי תמיד אומרת, שמי שערום וקר לו, כדאי שילבש בגדים אחרת
הוא יתקרר. ובגלל זה בחרתי באותו הרגע שלרוץ ולא לבכות, כי
לבכות זה לא לפרוק הכל החוצה, לבכות זה רק להעצים את הכאב
והעירום שבפנים עד שהוא כלכך גדול שכבר אין במה לתפוס כי הוא
הפך לאיזה כאב גדול שלאף אחד אין כח להתעסק בו, כמו השואה. כי
בכאב קטן ממש קל להתפס, אבל למי יש כח להכיל כאב כלכך גדול.
למי יש כח לבכות לנצח? ואז מפסיקים לבכות ועוברים את הכאב.
ולרוץ לעומת זאת, זה להקטין את הכאב ולהחליף אותו בכאב אחר,
כאב בצד של הבטן, כי כשאת רצה את סופרת את הנשימות שלך, לא
מבזבזת אותן על להוציא דמעות מהעיניים.
הורדתי את המכנס והחולצה כי הרגשתי שהם מכבידים עליי, חשבתי
לעצמי, שאני עומדת ללבוש את המהירות במקומם, ואמא שלי תמיד
אומרת גם שיותר מדי בגדים זה לא טוב. אחרי שהורדתי את הבגדים
טבלתי בים ומשם התחלתי לרוץ. בהתחלה זה היה טבעי והרגשתי שאני
עומדת לרוץ ככה לנצח ואז כשקצת התחיל לי לכאוב אמרתי לעצמי
שאני אמשיך לרוץ עד שאני כבר לא אוכל לרוץ יותר ואתעלף. שזה
היה מבחינתי באותו רגע, כמו להתאבד, רק בלי כל הצדדים הקשים
שבעסקא הגרועה הזו. הפעם הראשונה שהרגשתי בה שאני רוצה להתאבד
הייתה בצבא. לא באמת רציתי להתאבד, כי להתאבד זה לכל הזמן,
וצבא זה לא לכל הזמן. רציתי פשוט לא להיות בצבא. אז מה שעשיתי,
אז, היה ללכת לישון איך שסיימתי את היום. הלכתי לישון למרות
שלא הייתי עייפה, לא היה לי כח לכלום, לא לדבר עם אף אחת ולא
לחשוב על שום דבר- זה היה נראה לי כלכך מרדני ומכלה אז-
כשהייתי בצבא, בראשון בדצמבר היה לי כלכך הרבה אדרנלין ומה
לומר, שלישון לא היה ממש אופציה, אז החלטתי לרוץ במקום.

אני חושבת שבסוף הגעתי מהחוף המערבי עד לחוף המזרחי. שזה הרבה
מאוד אם שואלים מישהו שמאמין שהעולם שטוח, וקצת אם שואלים
מישהו שרץ מרתונים באופן קבוע. בשבילי זה היה המון. כלכך המון
שבסוף הריצה באמת כמעט התעלפתי.

אומרים, שכשעומדים למות, רואים אור בקצה המנהרה ואז נותנים לך
להחליט. אם אתה נכנס פנימה או לא. זה די מנחם, שיש בחירה
חופשית אפילו כשמתים. ושאם אתה ממש ממש לא רוצה למות, או שהבן
אדם שהכי אוהב אותך בסרט צועק מספיק חזק את השם שלך, אתה פשוט
יכול להמנע מהמוות ולפקוח את העיניים וללחוש איזה משהו מרגש,
ואז כל הקהל בוכה או מחייך, תלוי על מי בקהל מסתכלים. להתעלף
לפחות, זה כן ככה. ובשניה האחרונה, לפני שכל הצבע שאני רואה
בעיניים הופך לשחור, נשמתי ממש עמוק והחזרתי לעצמי את התודעה
לגוף. בהתחלה נשכבתי על הרצפה. אחר כך ישבתי, ואז קמתי והלכתי
הביתה, עליתי במדרגות פתחתי את הדלת נכנסתי למיטה. וישנתי. כי
הייתי גמורה מעייפות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אל תשאל מה
המדינה עשתה
בשבילך, פשוט,
אל תשאל!


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/12/20 9:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דין ריבר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה