אני מניח אבן קטנה על הקבר וממשיך עם השיירה, הגר הולכת לידי
ואני אומר לה מילים שאין בהם חשיבות, היא מביטה קדימה, אני
מסתכל עליה ולא מבין מה היא בכלל עושה פה לידי. הלוויה גדולה,
הרבה אנשים, "היא הייתה אישה טובה", "איך זה יכול להיות, כל כך
צעירה?", "ארבעה ילדים קטנים, מה בעלה יעשה?" אני עוצר את עצמי
ולא מדבר, מריץ מחשבות ציניות בראש, עוד רגע הם יגידו שהכל
לטובה, שלכל דבר יש סיבה.
חם ואני מזיע, אנחנו תקועים מאחורי חבורה של כמה מבוגרים, הם
הולכים באיטיות, השבילים צרים, אין איך לעקוף, אין שבילים
אחרים, אין צל, רק שורות ארוכות של קברים, מצבות עם דיוקנים,
ארמונות שיש מוגזמים, פאקינג אריות שואגים, למה לעזאזל הם
צריכים לשאוג? לא עדיף שיהיו בשקט וייתנו לגופות המרקיבות
לנוח? אני מביט בהגר, היא עם משקפי שמש, שיער שחור אסוף לבושה
אוברול שחור, למה את פה בכלל? למה באת איתי לשיט הזה?
אני חושב על בעלה של המנוחה, אנחנו עובדים ביחד, סוג של חברים,
הוא סיפר לי על הבגידות שלו, על איך שהוא קובע כל שבוע,
שבועיים עם בחורה מהמשרד באיזו פינת יער, או לפעמים בשירותים
של המשרד, זיונים מטורפים, סיפר לי כמה היא מיררה לו את החיים,
אשתו, לא הבחורה מהמשרד, איך היא טירטרה לו את הנשמה, טלפונים
לעבודה כל הזמן, עם מי אתה מדבר, מי יושבת לידך, אל תעבוד עם
בחורות, אנחנו צריכים להתפלל יותר, אנחנו לא חזקים מספיק,
אנחנו צריכים להתחזק, הוא נתן לי להקשיב לזיוני שכל שלה כמה
פעמים, לא ידעתי אם לרחם עליו או לצחוק. השיא היה שהיא סיפרה
לו שהיא לוקחת כדורים ופתאום נכנסה שוב להריון, התגובה הראשונה
שלו הייתה לשאול אותה איך זה יכול להיות ואם אפשר לעשות הפלה,
אז היא התחילה לבכות ונסעה לשבוע אל ההורים שלה, הוא התחנן
אליה שתחזור, מעניין אם הוא חש הקלה עכשיו, מעניין אם הבחורה
מהמשרד הגיעה להלוויה.
"איזו תאונה מחרידה, איך בשנייה מאבדים את הכל", "אין מה
לעשות, הוא לוקח רק את הטובים", "אין, אי אפשר לשאול למה, רק
הוא, רק הוא יודע", אני נושם עמוק, הייתי פשוט עוצר כאן
ומתיישב, נותן להם ללכת, לכולם, מחכה כמה דקות בצד, יוצא
מהנחיל האנושי הזה, אבל הגר בטח רוצה לחזור הביתה, מי האישה
הזרה הזאת שהולכת פה לידי? איך הגענו למצב שאנחנו הולכים ביחד?
אנחנו חייבים משהו אחד לשניה? אין לנו ילדים, אין לנו כלום
ביחד, למה לעזאזל אני פשוט לא עוצר ונותן לה להזדיין לי
מהפרצוף? ראיתי את החבר שלי, הבעל, עומד מעל הקבר בהלוויה, הוא
אפילו דיבר, לא יודע איך היה לו כח לזה, חושב שהוא פשוט היה
בהלם, אולי נתנו לו משהו, כדורים, לא יודע מה, במשרד הריצו
שמועה שהם רבו שוב, ושהיא יצאה מהבית שיכורה, איך אנשים בכלל
יודעים דברים כאלה, זה היה אמצע הלילה והיא אולי לא הדליקה
אורות, כשהיא ראתה את הפרה ממולה כבר כנראה שלא היה לה סיכוי,
היא ניסתה להתחמק ואיבדה שליטה, נכנסה בעמוד ומתה במקום, גם
הפרה לא ממש יצאה מזה.
אני רואה שאנחנו מתקרבים ליציאה, הגר תופסת את היד שלי, מביטה
בי ומחייכת, מרגיש שהפנים שלי קפואות, שאני לא יכול לחייך,
אולי זה פשוט הלוויות שלא עושות לי טוב, אני מחזיק את היד שלה
חזרה, פתאום אני רואה בה משהו מוכר, את הכאב השקט שהיה לה
בעיניים בפגישה הראשונה, איך הכנות שלה חדרה מבעד למעטה
הציניות שלי, אולי אני סתם בונה חומות סביבי, אולי אני צריך
לתת לה להתקרב שוב. "כשאני אמות, פשוט תשרוף את הגופה שלי, שים
קצת מוזיקה טובה, תארגן יין, משהו לעשן, תזמין רק חברים שאני
מכירה, טוב?", אני אומר לה שאין בעיה, "זאת אומרת, אם עדיין
נהיה ביחד כשאני אמות", אני לא עונה לה ורק ממשיך להחזיק לה את
היד, אנחנו יוצאים מהשער של בית הקברות, חוזרים אל הרכב, אני
מדליק מזגן, החולצה שלי ספוגה בכתמי זיעה, הגר נראית רעננה
ואוורירית, כאילו יצאה מפרסומת לשמפו או משהו כזה.
בקטע מוזר בא לי לאכול סטייק, הגר לא ממש זורמת איתי, ההלוויה
לא בידיוק עשתה לה תיאבון. אני מתכוון לצאת מהחניה ובידיוק
עוברת מולי הבחורה מהמשרד, היא רואה אותי ברכב, אני מחייך אליה
ומנופף לשלום, היא מחייכת חזרה וממשיכה לעבור, אני מביט אל
הגר, ששואלת אותי מי זאת היתה, אני אומר לה שסתם, לא מישהי
בעלת חשיבות ואנחנו נוסעים חזרה הביתה.