New Stage - Go To Main Page



לשכנים שלנו, אולק ומלכה, היה את הפטיפון הראשון והיחיד
בשכונה. הרבה פעמים בערב היו כמה שכנים מתאספים ליד הבית שלהם
ושלנו והיינו שומעים את ניל סדקה נשבע אהבה לקרול שלו,
והאיטלקי מפסטיבל סן רמו דומניקיו מודוניו שר וולרה, הו הו,
קנטרה, או הו, או הו. וגם היו נעימות של גלן מילר והתזמורת שלו
וגם הפתיחה לסימפוניה החמישית של בטהובן, שאני זוכר עד היום,
וגם אופרות שהיו נגמרות מאוחר, אחרי שכולם כבר הלכו לישון.
ופעם הם הזמינו אותי ואת אחותי לראות את הארון הענק מפוליטורה
חומה של הפטיפון ובפנים היו לוחצים על כפתור שחור והפטיפון היה
עולה למעלה לבד. אולק היה מראה לנו איך צריך לשמור על התקליטים
הגדולים והשחורים שלא יקרו להם שריטות ושצריך לנקות להם את
האבק כל שבוע. אחר כך מלכה הגישה לנו עוגת קרם ומיץ פטל ואנחנו
אמרנו יפה תודה.  אני חושב שההורים שלי לא כל כך אהבו את אולק
ומלכה, השכנים שלנו, כי לא היו להם ילדים והם היו עושים הרבה
מסיבות של בורגנים אצלם בחצר והיו תמיד שותים קוניאק או מרטיני
תוצרת חוץ לארץ ומשחקים פוקר וקנסטה בקלפים עד מאוחר בלילה.

בשנת  1958 אני הייתי כבר בן 10. גם מדינת ישראל הצעירה חגגה
עשור לתקומתה והייתה כמגדלור איתן המאיר לעם היהודי בתפוצות
באשר הוא. אני העדפתי לשיר רק שירים ישראליים שאהבתי. היה את
שיר הליצן של בני ברמן, את גן השקמים של ריקה זראי ואת
השיריונים יצאו בחריקת שרשרת וכל גופם צבוע צבע מלחמה של לוליק
עם האקורדיון שלו שהכי אהבתי. כתבתי את כל המילים של השירים על
דף נייר, ואימא עזרה לי לעטוף אותם בניילון, אז יכולתי לשיר
אותם גם במקלחת.

בחופש הגדול גמרתי את כול החוברות של וינטו ויד הנפץ , עשיתי
שיעורים בחשבון שהמורה נתנה לנו והכי אהבתי ללכת לקולנוע בית
הפועלים שהיה מציג רק סרטים פושטים עם קבואים ואינדיאנים. אבל
ההורים שלי דווקא באותה שנה התאספו עם עוד כמה שכנים וקנו
כרטיסים ביחד והלכו לבית העם לראות את הפלא מהודו, הסרט
"הנודד" עם השחקן ראג' קאפור הנפלא, שסוף סוף הגיע גם לרחובות
. הסרט היה איזה שעתיים וחצי אורך, אבל בעצם כולם הלכו לראות
אותו רק כדי לשיר ביחד את איצ'קידנה ביצ'קידנה דני ופרדאנה ,
איצ'קידנה , שהתנגן בקולי קולות בכול מקום .

בשבתות בבוקר בקיץ היינו כולם מהשכונה נוסעים לים של ראשון
לציון או לחוף הסלע של בת ים. היינו מצטופפים על ספסלי העץ
הקשה של המשאית הגדולה ולהורים היו תמיד מקומות משלהם בקצה של
המשאית. אימא של יודית פרידמן, השכנה שלנו, לא הסכימה אף פעם
שהילדים שלה ייסעו ככה לים, כי היא אמרה שבמשאיות ממש כאלו
,הגרמנים יימח שמם וזיכרם היו לוקחים את היהודים, שמה, בשואה.
אבא שלי, שהיה ג'ינג'י ,תמיד נישרף מהשמש כשהוא היה בא איתנו
לים, ולא משנה כמה וולוטה אימא הייתה מורחת לו על הגב.  הוא
תמיד היה אדום עגבנייה כמה ימים אחרי זה והיינו צריכים למרוח
לו לבן שלא יכאב לו.

קצת אחרי פסח אבא שלי עשה לכולם  ונסענו למצעד הגדול בירושלים
ליום העצמאות העשירי למדינת ישראל הצעירה והמתפתחת.  נסענו
באוטובוס וישנו קודם בלילה אצל מכירים של אימא שלי, שגרו בבית
עם מקלחת ובית שימוש אחד במסדרון לכמה משפחות ביחד. לי ולאחותי
קנו נעליים חדשות שעוד לחצו לי בהתחלה , ולאחותי קנו גם חצאית
שחורה חדשה. קמנו ממש מוקדם בבוקר כדי לתפוס מקום טוב בקהל
ואחרי המצעד הצטלמנו ליד בנייני האומה, שהיו חדשים ושאמרו שהם
אולי מרכז הקונגרסים הכי טוב בעולם. ראיתי ג'יפים עם מכונות
ירייה וטנקים סוג שרמן וכל הזמן חיפשתי את ראובן כהן ,האח
הגדול של יודה כהן , מהבית ספר שגרו בהתחלה של הרחוב שלנו, כי
אמרו שהוא בין החיילים של המצעד. גם בן גוריון היה שם, אבל לא
יכולנו לראות אותו בכלל מהמקום שהיינו.

ופעם אחת, שזה היה כבר אחרי שחזרנו מהים ואכלנו ארוחת צהריים.
תמיד בשבת היה מרק עוף עם אטריות וקציצות קלופס עם סלט תפוחי
אדמה ומיונז וקומפוט חבושים בסוף, או ג'לי תות שדה, שהיו עושים
מאבקה בשקיות. ופתאום שמענו צעקות בכל הרחוב "אריה, אריה",
"אריה"  וחנה ישראלי שממול רצה אלינו הביתה, ואמרה שאריה של
פנייה טבע בים. ואנחנו הרי היינו בים ובאמת אני לא זכרתי שהם
והבן שלהם, צביקה, שהיה איתי בכיתה, היו במשאית בחזרה הביתה.
ומכל הבתים התחילו לצאת אנשים ולרדת ברחוב לבית של פנייה ואריה
והרבה זמן היו צעקות ובכי ברחוב. אחר כך אמרו שלא טוב שילדים
ילכו ללוויות והרבה זמן אחר כך לא דיברתי עם צביקה, כי לא
ידעתי מה אומרים לילדים שאבא שלהם טבע בים.

בשנה הזו גם קראו להורים שלי ולהורים של יודה כהן ,החבר שלי
בבית הספר , כי אני צעקתי  במסדרון המנהל אידיוט, אפילו שזה
בכלל לא היה ככה, ורק רציתי להזהיר את יודה שהמנהל יצא מהמשרד
שלו ובא למסדרון. את יודה כהן זרקו מהבית ספר לשלושה ימים
ולהורים שלי אמרו שרשמו לי נזיפה.  אני חושב שלא זרקו גם אותי
מבית הספר, כי אבא שלי עזר פעם  למנהל לסדר אצלו מערכת חימום
גז בבית שלהם.  

התחלתי ללכת עם הילדים הגדולים  לאסוף חתימות ליד אולם ויקס
במכון וויצמן, כי היו שם השנה הרבה מסיבות לכבוד יום ההולדת של
מדינת ישראל ,ובאו הרבה אנשים חשובים מכול העולם.  היינו
עוצרים את האנשים ושואלים אותם באנגלית לפי מה שהיה כתוב לנו
על פתק ששמרנו בכיס: ווט איז יור ניים , וור אר יו פרום, ווט
דו יו דו? היה לי פנקס כזה ששם חתמו כל האנשים ואני הייתי
מוסיף למטה ומסביר מי האנשים האלו ולמה הם בכלל חשובים. היו לי
חתימות של או תאנט מבורמה, שהיה מזכיר האו"ם וחבר של בן
גוריון, חתימה של לסטר פירסון מקנדה, שהיה לו פרס נובל לשלום,
חתימה של יונג לי קונג, שהיה שר החינוך של סינגפור והכי הרבה
היו לי חתימות של כל מיני אנשים כושים חשובים מאפריקה שהסתובבו
עם שמלות כאלו ועם  כובע מבד בצבעים על הראש.  את אבא אבן שלנו
ראינו הרבה פעמים  ופעם אחת ראינו גם את בן גוריון, אבל פחדנו
לגשת אליו וגם היו לידו יותר מדי אנשים .

ובסוף השנה, אמרו שמכרו את הבית של פנייה ואריה והילדים שלהם
לאנשים אחרים, וגם צביקה עבר לגור במקום אחר ואני לא הספקתי
להיות עוד פעם חבר שלו, כי לא ידעתי מה אומרים לילדים שאבא
שלהם טבע בים.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 1/11/20 6:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דניאל העברי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה